מתחת לשמי ת"א לחשתי: "אם תלכי אני אמות"
אחרי שבועיים בהם בכל לילה משכתי את השמיכה מעלינו ונרדמנו מחובקים, ובבוקר הייתי הכי מאושר בעולם כשראיתי את החיוך שלה לידי, נאלצנו להיפרד שוב. מתגעגע
בואו לדבר על אהבה ועל געגוע גם בפייסבוק של ynet יחסים
אחרי שנה שלא הייתי בארץ, תפסתי טיסה לתל אביב. היא הצטרפה אליי כעבור יומיים. גרנו במגדל גבוה שצפה על כל העיר. מהמגדל ניתן היה לראות שכונות מסעירות ודחוסות, ובדרום - האורות של יפו העתיקה. על קו החוף בניינים גבוהים ומנופים. באופק הרחוק ים כחול גדול שלא נגמר.
בלב העיר יכולנו לחוש סערות מוזיקה ואמנות וגעש אדיר של מפגשים ופרידות, כאב וסמים, אהבה. כן, אפילו אהבה יכולנו לחוש מהמגדל הגבוה. בדידות לא ראינו, רק אושר ושמחה. כן, מצאנו מקום בתל אביב, בתוך הרעש והפיח והחום המעיק, שלא רואים ממנו את העצב והבדידות. ישבנו שם יחד והבטנו על הכל. היינו שלווים והיינו שקטים, ואחר כך נגעה בנו שקיעה שכזו.
למחרת טיילנו ברחובות הצרים של נווה צדק. ובבית קפה צדדי ישבנו ושתינו. סביבנו הכל זז. אמרתי לה שכל כך התגעגעתי לעיר הזו, כמה שאני אוהב את קצב החיים המטורף שלה. זו עיר בתנועה, כולם תמיד הולכים, על המדרכה ועל הכביש ובין המכוניות. אחד הולך לחבר והשני ממהר לעבודה ואחת עם מזרון יוגה ושני סטלנים עם לונגי בדרך לים באמצע היום. ובין כל האנשים האלה טוסטוסים תזזיתיים ממהרים על המדרכה ועל הכביש ובין המכוניות ובין האנשים. כולם ממהרים לאן שהוא, לכולם יש יעד.
אפילו אהבה יכולנו לחוש מהמגדל הגבוה (צילום: אלעד שיינפלד)
אחר כך הלכנו על הטיילת והגענו עד פרישמן. ישבנו ושתינו גולדסטאר, ראינו שקיעה ודיברנו על אהבה. יותר מאוחר הגיעה חברה שלה וגם איתה דיברנו. בעיר הזו אתה יכול לדבר על הכל ועם כולם, ולכל אחד יהיה משהו מעניין להגיד.
ישבנו במתחם התחנה ובדירה של זוג חברים ובדירת גג באמצע בן יהודה, ולקראת סוף השבוע לקחתי אותה בפעם הראשונה לאכול חומוס באבו חאסן ברחוב הדולפין. עמדנו בתור ונדחפנו לשולחן עם עוד שלושה אנשים, והיא היתה הדבר הכי יפה בעולם כשישבה שם וניגבה את החומוס מהצלחת. העיניים שלי זרחו מרוב אושר כשהבטתי בה כאילו שזו הפעם הראשונה בחיי שפגשתי אותה. היא חייכה אלי בחזרה.
אני חושב ששוב התאהבתי בה, בפעם המי יודע כמה
אחר כך נסענו לפגוש חברים בחוף הים וראינו סרט בקולנוע. בסביבות חצות, כששתינו את הצ'ייסר העשירי על אחת המדרכות של תל אביב, קלטתי שאני עדיין לובש את בגד הים שלי. "רק בתל אביב דבר כזה יכול לקרות", אמרתי לה. "אתה יוצא מהדירה עם בגד ים ואין לך מושג מתי ואיך תשוב. אתה יכול לחזור אחרי יומיים שבהם הלכת וחזרת, ואהבת ונפרדת, והתעוררת בבית שאתה לא מכיר עם בחורה שאתה לא מכיר ברחוב שאתה לא מכיר. בתל אביב תמיד מגלים רחובות חדשים". היא הסתכלה עליי והקשיבה לכל מילה שלי, ואני חושב ששוב התאהבתי בה, בפעם המי יודע כמה.
ואולי זה מה שאני כל כך אוהב אצלה: היא יכולה לשבת במשך שעות ולהקשיב לתיאוריות המטופשות שלי על החיים ורק לחייך ולתת לי הרגשה שאני אומר משהו ממש חכם. אז, מתחת לשמיים של תל אביב, לחשתי לה "אם תלכי אני אמות". אני לא חושב שהיא שמעה.
בסוף השבוע הלכנו לחתונה של החברה הכי טובה שלה, וכשהבטנו בחתן והכלה עומדים מתחת לחופה לא יכולנו לעצור את הדמעות. הם עמדו שם והיו הדבר הכי יפה וזוהר וטהור ואמיתי שראיתי בחיי. החתן חייך. הוא כל הזמן חייך, גם כשהוא לא חייך הוא חייך. ואני שאלתי את עצמי מתי תורי יגיע, כי גם אני רציתי לעמוד שם עם חיוך כזה ולצעוק לכולם שאני אוהב אותם ותודה שהגיעו. אני לא חושב שהפסקתי לחבק אותה לרגע אחד במשך כל החתונה.
בתחילת השבוע השני עלינו לבית ילדותי בירושלים. קודם כל הגענו אל הכותל. חשבתי על כך שזה אחד המקומות היחידים בעולם שהשכינה מעולם לא עזבה אותו. תהיתי איך אנחנו מרגישים שמשהו שם גם מבלי להגיד את זה, גם מבלי לכתוב על זה. והאם גם האהבה יכולה להיות כל כך נצחית, למשך אלפי שנים. אולי זו האהבה של רוח הקודש לאבנים האלה, האילמות, שמספרות כל כך הרבה גם מבלי לדבר.
אחרי כך נסענו לשוק מחנה יהודה ואכלנו במסעדה. כשהסתובבנו בין דוכני הפירות והירקות יכולתי לדמיין לרגע את החיים שלנו ביחד. היא ואני בצהרי יום שישי הולכים יחד לשוק, ממלאים שני סלים ענקיים ואחר כך מגיעים הביתה ומבשלים ארוחת שישי. אני מקדש ואחרי כך קורא לה "אשת חיל". למה לעזאזל אנחנו גרים כל כך רחוק זה מזה, חשבתי לעצמי.
לקראת הצהריים נסענו לבית הוריי לאכול קציצות של אמא. אני יודע שכל האימהות מכינות קציצות, אבל הקציצות של אמא שלי הן לא סתם קציצות. ושם, במטבח של אימי, שוב המחשבות שלי רצו איך בעוד כמה שנים יהיה לנו בית קטן עם כלב ומלא תקליטים וספרים על הקירות. ואיך אגיע אחרי יום עבודה והיא תטגן קציצות. חשבתי כמה אני אוהב את החברה שלי ואיזה מזל שיש לי אותה ואיך שבנוסף לקריירה המצליחה שלה והמסיבות, היא תדע גם לטגן קציצות, או שניצלים. אני כבר יודע שאין כמו השניצלים שלה. היא חייכה אלי חיוך מרגיע.
ליטפה אותי ולחשה שהיא רוצה לזכור אותנו כפי שאנחנו עכשיו
בירידות של ירושלים שלמה ארצי שר על אהבה שפעם היתה לו בבית ילדותו. "מוזר לחזור הביתה אחרי כל כך הרבה זמן", אמרתי לה. "לפעמים זה מרגיש כאילו דווקא הדברים שגרמו לך לעזוב, הם אלו שעכשיו גורמים לך לרצות לחזור. וזה הדבר המוזר בלחזור הביתה, כי זה מרגיש אותו הדבר, ונראה אותו הדבר, ומריח אותו הדבר. ולרגע נראה כאילו הדבר היחידי שבאמת השתנה זה אתה". היא ליטפה אותי בעדינות ולחשה שהיא רוצה לזכור אותנו בדיוק כפי שאנחנו עכשיו.
אמרתי לה שאני מתגעגע. לא לטיסות ולבתי מלון גדולים. לא למכוניות יקרות ולפגישות עם אנשים שבטוחים שהם מאוד מאוד חשובים. לא לרחובות הסוערים של ניו יורק, ולחופים של לוס אנג'לס. אני מתגעגע לפשטות, לחום לצפיפות. לאנשים שהולכים מכל עבר ולטוסטוסים. אני מתגעגע למוכר בפיצוציה שיודע על העולם הזה יותר מכל אחד אחר. אני מתגעגע ללונגי ולשני גולדסטאר. מתגעגע לשש-בש ולג'וינט ענקי, מתגעגע לרעש המטקות לרקע שקיעה. אני מתגעגע לאנשים שמחים, לאנשים שמחייכים. אבל לא סתם מחייכים, מחייכים באמת, מכל הלב. ואני רוצה כבר לגור כאן יחד איתך. כי אחרת הכל בכלל לא שווה.
אכלנו בכרם התימנים וראינו עוד סרט בקולנוע ושוב הלכנו לים. הסתובבנו ברחובות הצרים של תל אביב, וברחובות הרחבים של תל אביב. ברחובות מלאי עובדים זרים וזונות, וברחובות מלאי מכוניות יקרות ודירות גדולות. ומידי פעם גם לא עשינו כלום. סתם הבטנו זה בזה. ומבלי ששמנו לב שעה ועוד שעה הפכו ליום, שהפך לשבוע ועוד שבוע, והגיע הזמן שוב ללכת. אחרי שבועיים בהם בכל לילה משכתי את השמיכה מעלינו ונרדמנו מחובקים, ובבוקר הייתי האדם המאושר בעולם כשראיתי את החיוך שלה לידי.
תפסתי טיסה בחזרה ועזבתי את העיר. היא נשארה שם ואני עוד לא יודע מתי תבוא. מהמטוס הארץ נראתה כל כך קטנה, ובתוכה היה סיפור האהבה שלנו. אהבה שמסבירה את עצמה כפי שהפרח מסביר את עצמו. כפי שהשיר כפי שהמנגינה. האהבה כמו השכינה, שנמצאת בין אבני הכותל מבלי שאף אחד יגיד מילה. סיפור אהבה מבלי לכתוב על אהבה.
לפנייה לכתב/ת 
