מאיימים על הילדים אבל לא מקיימים? לא נורא

אתם יודעים מה מעניין במשפטים הללו? ש-99% מההורים מסכימים להם ו-99% מההורים לא עומדים בהם. אנחנו יכולים להטיף על חוסר תועלתם של איומי סרק עד שריאותינו יכחילו. ובכל זאת, מדי יום, בהבזק של כעס, תסכול, לחץ או ייאוש, משתחררים לחלל האוויר בארץ ישראל אינסוף משפטים דוגמת: "רועי, אם אתה לא קם והולך עכשיו לאמבטיה, אתה לא תראה טלוויזיה כל החופש הגדול, לא תבקר חברים עד 2012, וגם לא תאכל מוצקים".

יצרן המשפט (אבא/אימא) מודע להיעדרה המוחלט של האמת מן הפירסום הנ"ל בשנייה שהמשפט נטש את דל שפתיו, מה שלא מונע מבעדו מלשגר עוד אנ"פ (איום נטול פרופורציות) בסיטואצית הלחץ הבאה.

אנ"פ: סותם חורים חינוכי מהיר

האנ"פ (איום נטול פרופורציות, להזכירכם) הוא המקבילה ההורית לג'אנק פוד – לא ממש אקט בריא, אבל סותם חורים חינוכי מהיר בשעת דחק. כולנו מאיימים ולא מקיימים, פשוט משום שהסטנדרטים של ספרי ההדרכה ההוריים פשוט לא ריאליים.

זאת אומרת, ההמלצות להימנע מאיומי סרק הן הגיוניות ומנומקות לעילא, ורובנו אולי מצליחים לממש אותן לפרק זמן ממוקד, אבל אז החיים ותהפוכותיהם משתלטים על העלילה, התקלה בלתי צפויה טורפת את הקלפים – וההורה מרים ידיים וחוזר לסורו, הפעם כבר לא כעבריין צעיר ומתחיל, אלא בפוזיציה מסוכנת ועתירת תחושת נחיתות עזה יותר – עבריין מועד, כזה שניסה להיגמל משימוש באנ"פ, אבל הידרדר ושב אל פיתויי הקריזה.

אז קודם כל, הורים יקרים, תסלחו לעצמכם. ההורות הטובה והנורמטיבית שלכם נמשכת דקה אחר דקה, 24/7. איום מיותר פה ושם לא יכתים אותה. תמיד נכון להחזיק בלב סטנדרט אידיאלי לשאוף אליו, אבל יש לעטוף אותו בציפיות ריאליות ולהתאימו לשגרת החיים.

שנית, זה שאתם חושבים שעכשיו הילד שלכם רואה בכם רכיכה רופסת נטולת שדרה, לא אומר שכך הם פני הדברים. ילד נורמלי מתוכנת לבדוק את גבולותיכם ולחקור את אפשרויות הקיום גם באזורים היותר מעצבנים – אבל בתוך נפשו פנימה בדרך כלל ברור לו מה צינור החמצן שמתדלק אותו ומשחרר אותו לעשות בלגן חביב או מחרפן.

להכין מבעוד מועד: איום מופשט

אתם, אמא ואבא, אתם צינור החמצן הזה, וברוב המקרים אתם משענת הביטחון ושלט ההכוונה שלו. חובתכם הקדושה היא לזכור זאת, לאחוז בחזרה את שרביט השליטה ההורי, ולא להתבוסס ברגשות אשם/יסורי מצפון מיותרים. יאללה, נקסט.

בנוסף, ברוב המשפחות נרשמו מקרים שבהם, הפלא ופלא, האיומים קוימו. הילד רושם בזיכרון העבודה שלו גם את האינצידנטים הללו ומתחיל לפתח תפיסה ריאלית יותר של שכר ועונש. יש מומחי ההתנהגות שהיו שואפים לברוא עולם שבו על כל מעשה מוצמדת תוצאה מהירה, ספציפית ורלבנטית, אבל העולם שם בחוץ מתנהל בקצב אחר.

שוב ושוב אנחנו נחשפים לאיומים וסיכונים שמרצדים לנו בתודעה, אבל מתממשים רק לפעמים:

הבחורה שאתה עושה לה את המוות לא תעזוב אותך מיד, אלא רק לאחר חצי שנה, הצמיג שלא מילאת בו אוויר לא יתפנצ'ר מייד, הוא ייתן לך כמה מאות קילומטרים של חסד.

ההורות של רובנו מחקה באופן לא מודע את הסטטיסטיקה המנטלית הזו. אפשר להגיד שבאיזשהו אופן משונה אנחנו מרגילים את ילדנו למערך הסיכונים והסיכויים בעולם האמיתי.

ושיהיה ברור – איום סרק היה ונותר דבר בעייתי, לא מומלץ, שרצוי להימנע ממנו אבל, ובחיים הישראליים תמיד יש אבל, אם קצרה ידך או סבלנותך, לפחות הכן לך מבעוד מועד מספר איומים מופשטים וכוללניים בארסנל שלא מחייבים אותך לאיזשהו מימוש מדויק. דוגמה מייצגת ופופולארית לאיום המופשט הינה אמירה מז'אנר "ליאור, אם את לא מפסיקה להציק לאוסאמה, תהיה תוצאה!". שוב, לא אידיאלי, אבל לפחות כיסית את עצמך מבחינת מרחב התמרון.

אז בצד הנטייה לקרוא המלצות מדודות ונבונות, בואו לא נשכח שלחיים האמיתיים שם בחוץ יש היקף, מסובכות ורב מימדיות שאף עצה או תיאוריה לא תכיל.

שבוע טוב.

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל