עמר דרשני - שנתיים ללכתו של ג'ו עמר
עירוב סגנונות, המחאה נגד הממסד, להיטים ספורים או העזיבה לארצות הברית - מהן הסיבות לכך שהדור הזה לא מכיר את הזמר ג'ו עמר? במלאת שנתיים לפטירתו, מנסים אייל גולן, ריימונד אבוקסיס ואביהו מדינה לענות על השאלה
עוד באותו עניין:
נפרדים מעמר - חלוץ שהקדים את זמנו
יוני רועה: לא קם זמר כג'ו עמר בארץ
עם עלייתו ארצה, הוא החל לשיר באירועים של העדה. קסטות עם שיריו, כמו "ישמח משה", "שיר השיכור", "שלום לבין דודי" ובעיקר "ברצלונה", הפכו אותו לקול של התקופה ובעיקר לנחמה של דור העולים ממרוקו, שמצאו בו תזכורת חיה לתרבות המפוארת שהשאירו מאחור, בעודם מתמודדים עם חבלי הקליטה.
הסיפור של עמר מקבל נופך טראגי כשמביטים אחורה מימינו אנו, בהם התרבות המזרחית היא חלק מהמיינסטרים של החברה הישראלית. בשנות ה-60 וה-70 הוא נחשב לקול המחאה המזרחי נגד הממסד האשכנזי ששלט בכיפה. בהופעותיו וראיונותיו הספורים בתקשורת, התמרד עמר נגד הממסד, שלטענתו התעמר בתרבות הספרדית ובמיליון העולים ממרוקו שלא זכו לשמוע בישראל את המוזיקה מבית אבא.
עוד חדשות תרבות גם בפייסבוק של ynet תרבות ובידור
בסוף, הבין עמר שהמאבק אבוד מבחינתו, ארז את מיטלטליו ועבר להיות שליח ציבור באמריקה. הוא נטש את ישראל לטובת הכסף הגדול של הדוד סאם. מושפל וחבוט, הוא החליט לשמור על הגאווה שנותרה לו ולומר למעשה כי ההפסד מההתעלמות כולו שלנו.
שנתיים אחרי מותו, ביקש המדור לשמוע מריימונד אבוקסיס, אביהו מדינה ואייל גולן, על השפעתו של עמר, המורשת שהותיר אחריו, אם בכלל, והזיכרון שנותר.
ריימונד אבוקסיס. "שימרתי את המסורת" (צילום: אילן בשור)
למרבה ההפתעה, ריימונד אבוקסיס, מהקולות המרוקאים המפורסמים ביותר בעולם, פגשה את עמר פעם אחת בלבד, במסגרת צילומים לתוכנית טלוויזיה בערוץ 10. "הכירו בינינו ואמרנו שלום ולחצנו ידיים. מעבר לזה, מעולם לא היה לי קשר אישי איתו", היא אומרת, "הוא היה באמריקה כשרק התחלתי להופיע בארץ. ראיתי אותו בקונצרטים שעשה כאן והוא היה בעיניי זמר ענק. הוא הביא את השירה המרוקאית המודרנית, שערבבה כמה סגנונות, שירה מסורתית שעברה מודרניזציה. זה, יחד עם הקול המדהים שהיה לו, יצרו לו ייחוד על פני כל האחרים".
הוא היה מראשי האמנים בארץ שזעקו נגד הקיפוח.
"יחסי הציבור של אז לא התעניינו במוזיקה המרוקאית. הספרדים חיו כמו בגטו ולא היה מי שידחוף אותם. העיתונות לא הבינה במה מדובר ולא היה לנו מי שידבר בשבילנו וישמיע אותנו. הוא הפך לפייטן כי בארץ לא ידעו איך לאכול אותו.
"העירוב בין הסגנונות יצר לו בעיה. אני, למשל, עשיתי מוזיקה ברברית, פולקלור מרוקאי אותנטי ובגלל זה יש לי שם ענק במרוקו עד היום, כי שימרתי את המסורת. הוא ערבב פלמנקו עם אנדלוסית ועוד כמה סגנונות ולא חידש את עצמו בשירים. הוא נשאר רק עם 'ברצלונה' ובכל מקום שר רק אותו".
יכול להיות שזה מה שביקשו ממנו, שהלהיט הזה השתלט עליו.
"נכון, הוא לא ידע להגיד לא. הוא יצר מיתוס בשיר הזה, כי לא היו לו מיליון שירים. אולי הבעיה היתה שלמרות הקול המדהים, הוא לא מצא מי שיכתוב לו".
ואז הוא ירד לאמריקה.
"היה לו קל שם, כי המרוקאים באמריקה התנערו מהשורשים. הוא לא ניסה להילחם על הקרדיט שלו אלא התייאש. כאב לו שזמרים עם רבע מהקול שלו עבדו והוא לא קיבל את מה שהגיע לו. המלחמה שלו הפכה להיות מול אחרים במקום עם עצמו, לצאת מהמיתוס של 'ברצלונה' ולהביא דברים חדשים".
אביהו מדינה. אחד המעריצים הגדולים של עמר (צילום: עומר שורץ)
אביהו מדינה העריץ את ג'ו עמר. בעוד שעמר התייאש מהמאבק נגד הקיפוח, מדינה לא וויתר, עד לפריחתה ולכניסתה למיינסטרים של סגנון זה. שנתיים אחרי מותו, לא יכול מדינה להסתיר את אכזבתו מעמר שבחר לעבור לאמריקה. "יש לי הרבה דברים טובים לומר עליו, הייתי בן שמונה כשפרץ, אבל מאוד התאכזבתי כשעזב, כי הייתי אחד המעריצים הכי גדולים שלו".
כמי שגם נאבק נגד הקיפוח, אתה יכול להבין את ההחלטה שלו לרדת?
"לא ידעתי אז על המאבק שלו כי הייתי ילד. היה בו כעס ענק, שנשאר גם סמוך למותו, כשכבר חזר לארץ. היה לו פצע שלא הגליד מעולם והשאיר לו חור גדול בנשמה. בסוף הוא חזר לבית שלו, אבל מעולם הוא לא סלח למי שנהג בו ככה".
בוא נזכור שבשנות ה-60, עם שלטון מפא"י וכלי תקשורת ספורים, אולי לא היתה לו ברירה אלא לרדת.
"אם היה נשאר פה הוא היה נהיה גנרל גדול, בטח ובטח בכל נושא המאבק. הבעיה הייתה שהרבה אמנים דומים שנפגעו כמוהו בחרו לקום וללכת, ובגלל זה השטח התרוקן מחיילים והצד השני חגג".
אתה חושב שהוא השאיר אחריו איזו מורשת?
"מורשת זה דבר ענק וגדול. לא בטוח לכמה שירים שהשאיר אחריו אפשר לקרוא מורשת. עמר השאיר טביעות אצבע".
הדור הצעיר יודע מיהו?
"לא. הדור הצעיר בקושי מכיר את הדור שלפניו. הוא השאיר לנו מצית כדי להדליק את המאבק הגדול שהיה אחרי שעזב, וזה גם לא מעט. הוא השאיר אולי 20 שירים, שהיו גרעין טוב והשתמשו בהם הרבה זמן".
אייל גולן. "ברצלונה" ככרטיס ביקור (צילום: יוסי צבקר)
עמר חזר לתודעה עם פריצתו של אייל גולן, שבחר לחדש את להיטו הגדול "ברצלונה" בתחילת דרכו המוזיקלית. "מה שאני מכיר מעמר זה את 'ברצלונה' ו'שיר השיכור', מעבר לכך אני לא מכיר.
תרצה - תשיג
"'ברצלונה' היה אחד השירים שהתחלתי איתם את הקריירה, כי הוא מצריך טונים גבוהים וסלסול", מוסיף גולן, "כשהופעתי בזמנו במועדונים ורציתי שיכירו את היכולות שלי, בכוונה שרתי את השיר הזה. הוא גם היה כרטיס הביקור שלי מול כל מיני אמרגנים ומפיקים שהגיעו להתרשם ממני".
מה ידעת על עמר?
"כשחידשתי את 'ברצלונה' לא ידעתי שהוא המבצע המקורי. ואז חיפשתי וגיליתי אותו. היה לו קול אחר, נקי וצלול וכשהתחלתי להופיע בקיסריה, לפני כשנתיים, בדיוק עם פטירתו, הקהל ביקש ממני לבצע את השיר. כך עשיתי לו כבוד".
אתה יכול לתאר אפשרות שאלמלא זכית להצלחה, היית גם אתה בוחר לרדת מהארץ?
"התקופה שלי כבר הייתה אחרת. כשהתחלתי, בכלל חשבתי יותר על כדורגל ואפילו קיבלתי הצעות מליגת העל בזמנו. אני לא מאלה שיקומו וילכו. אני מאמין שאם אתה רוצה משהו, תילחם עליו. פעם סבא שלי ז"ל אמר לי 'תרצה - תשיג', אין משהו אחר".
"אבל אם אשים את עצמי במקומו, שהמוזיקה הייתה כל חייו והדלת הייתה סגורה בפניו לגמרי, אולי הייתי עושה מהלך דומה. גם אני נלחמתי המון למען שילוב המוזיקה המזרחית והייתי הזמר המזרחי הראשון שזכה בתואר 'זמר השנה'".
זוכרים אותו היום לדעתך?
"הוא השאיר אחריו כמה שירים נפלאים. לא הייתי מעריץ שלו ולא הכרתי את סיפור חייו, אבל אני מאמין שלאנשים רבים מהעדה המרוקאית הוא כן השאיר חותם".
