מס שפתיים

כמה מסקנות קופצות לראש בתום עונת האן.בי.איי. למשל שהזקנים מאבדים את זה, בין אם מדובר בחבורה של בוסטון או בזאת של סן אנטוניו, ובין אם בג'רי סלואן ובפיל ג'קסון שנפרדו מהליגה. לעומתם, מי שהוגדרו כמאמני וכשחקני העתיד כבר מראים יכולת כאן ועכשיו: הצעירים של ממפיס, הצעירים של אוקלהומה סיטי, דרק רוז שנבחר ל־MVP הצעיר בתולדות הליגה, ומאמני תחילת הדרך טום תיבודו, סקוטי ברוקס ואריק ספולסטרה. אבל מעל הכל, העונה האחרונה עמדה בצל ההחלטה של דייויד סטרן להפעיל יד חזקה, להכפיל קנסות, להגביל תנועות מחאה של שחקנים במגרש, לגרום למאמנים ולמנהלים לחשוב פעמיים לפני שהם פותחים את הפה, ובאופן כללי להבהיר באופן חד־משמעי: בליגה הזאת יש רק בוס אחד.

סטרן נמצא מספיק שנים בעסק כדי שביקורות של מאמנים על שופטים יצאו לו מכל החורים. הוא הצטער בקול רם על כך שלא התחיל כבר לפני 20 שנה להעניש בהשעיות ובקנסות כבדים מאמנים כמו פיל ג'קסון ופט ריילי, "על כל המשחקים שלהם בתקשורת בניסיון להיכנס לראש של שופטים וככה להשפיע על תוצאות", כפי שהתבטא לאחרונה. שנים הוא ויתר או נהג בזהירות, והתחשב בלחץ הגדול שקיים ממילא על המאמנים והשחקנים בעיקר בזמן הפלייאוף. התוצאה היתה קנסות קטנים יחסית, ויד רכה. "אבל כבר אז היו אמירות שהרתיחו אותי", גילה סטרן. "למשל 'הפסדנו במשחק הזה כי אן.בי.סי צריכה להרוויח משידור נוסף', או 'הפסדנו כי אין מה לעשות, מייקל ג'ורדן מקבל מהשופטים את כל השריקות'".

מגן יותר מדי על השופטים. סטרן (צילום: AP)

אמירות כאלה מטריפות את הקהל ומסיתות נגד שופטים, מעכירות את האווירה ומוציאות לליגה שם רע, ואחרי כמעט 30 שנה בתפקיד, סטרן החליט שלא מאוחר להכחיד אותן. "אם הייתי מתחיל בתפקיד היום", הוא הודה כבר בשנה שעברה, "אין לי ספק שהייתי עוצר את זה בכוח. ואז קנס על עבירה כזאת לא היה סכום צנוע של 35 אלף דולר, אלא הרבה יותר. הייתי מעניש בקנס של יום עבודה, ואחר כך ביומיים עבודה, עד שהיינו מגיעים לשבוע עבודה ממשכורת של שחקן או מאמן. אם מישהו רוצה לנסות אותי מעכשיו, בבקשה". 

מהצד השני של המתרס הזה עומדים כולם, פחות או יותר. מאמנים, שחקנים ובעיקר אוהדים. התחושה היא שסטרן מגן יותר מדי על השופטים שלו ולא מביט בתמונה הכללית, ושאם היה צריך לעשות משהו קרדינלי לפני 20 שנה, זה התוויית כיוון אחיד לשיפוט. כלומר הגדרות ברורות לגבי אופי העבירות ופחות שיקול דעת לשופטים בעניינן, ובעיקר מעקב שוטף ויד על הדופק כדי לוודא שהיישום מאוזן ושווה לכולם. להבדיל מליגת הפוטבול, למשל, קורה לא פעם שאוהד אן.בי.איי הולך הביתה בהרגשה שהשופטים דפקו את הקבוצה שלו, ונטו בפירוש לטובת היריבה.

בפוטבול אפשר למצוא פה ושם שריקה רעה, אבל רק לעיתים נדירות יישמעו טענות על שופטים שהכריעו תוצאה; זאת בהחלט שורה תחתונה של עבודה טובה יותר שביצעה הנהלת הפוטבול לאורך השנים, בעיקר בהעמדת ספר חוקים מדוקדק לפרטי פרטים. מאמנים באן.בי.איי היו שמחים לקבל זכות ערעור כלשהי כפי שיש לשחקנים בטניס או למאמנים בפוטבול, תוך שימוש באמצעים

 טכנולוגיים מתקדמים. ואני מדבר על יותר מאשר אם כדור נזרק לפני שהלוח הואר באדום, או שחקן דרך על קשת השלוש בזמן הזריקה או לא. הרושם הוא שאיכות השיפוט באן.בי.איי נמצאת בירידה ככל שרמת האתלטיות והמהירות של השחקנים מתקדמת, ושהם לא מקבלים סיוע מתאים ונכון להתמודד עם הבעיה. מכאן נולדות התבטאויות של מאמנים ושחקנים, ואחריהן מגיעים הקנסות וההשעיות - הרבה יותר של מאמנים ושחקנים, וכמעט שום דבר מבחינת שופטים.

אלה העמדות משני הצדדים, ועכשיו לסיפור שמאחורי הסיפור: הכדורסל, פעם ספורט אמוציונלי ומלא תשוקה, עושה צעדים בטוחים וגדולים בדרך להיות ביזנס־וונאבי כמו טורניר ווימבלדון. יש בו קוד לבוש מדוקדק לשחקנים מקועקעים שיורדים למגרש עם תחתוני מיני־בוקסר וגופיות, וגם למאמנים שחלקם היו ממש כאלה עד לא מזמן. זה משחק שהתמלא במגבלות גישה ובמחסומי התנהגות תחת שלטון סטרן. יש בזה טוב אמנם, אבל יש בזה גם רע: כדורסל לא יכול להתקיים כמשחק בתנאי מעבדה.

אם שופטים הם מקצוענים שעושים את המיטב ערב אחר ערב, כדברי הקומישנר, הם לא אמורים להיות מוטרדים מביקורת, ואין כל טעם בהטלת קנסות אוטומטיים על ביקורת מקצועית כל עוד לא מדובר בהעלבה אישית. המגננה התוקפנית של סטרן מתפרשת במקרה כזה בעיקר כהימנעות משקיפות, הטלת צנזורה, כמעט עריצות - ולא כניסיון לשפר את סביבת המשחק. ובהקשר הזה חייבים לשאול: האם סטרן לא חורג מסמכויותיו? ובכן, בראי ההיסטוריה הלא מאוד רחוקה, נראה שהתשובה היא כן.

כמה עולה להיות הומופוב

דניס רודמן היה כתובת להתבטאויות לא מעטות של סטרן לאורך השנים. ב־1997 הוא אמר עליו: "אני רוצה להבהיר שלא אעניש את רודמן בגלל דברים שהוא עושה מחוץ למגרש. אשאיר את מסע הצלב בעניינו לתקשורת. זאת עדיין ארצות הברית של אמריקה, ושטח השיפוט שלי הוא מגרש הכדורסל".

נו, מתברר שקרה משהו מאז: סטרן נהנה מסמכות ענישה נרחבת מאוד, שחורגת הרבה מעבר לאולמות הכדורסל, והחליט להפעיל אותה. למעשה, הכוח שלו גדול יותר משל מקביליו בפוטבול, בבייסבול ובהוקי האמריקאי. הוא עוקב אחר כל גורם שמעסיקה האן.בי.איי, ולאורך התקופה הארוכה שלו כמפקח הכללי של הליגה הוא הנהיג חוקים ותקנות רבים לגבי מה אנשי הליגה עושים, לובשים או אומרים. ובעוד הוא מצדיק את החלטותיו כמחויבות המציאות לשמירת האינטגריטי והתדמית של הליגה, יש מי שתקפו את החלטותיו וכינו אותן פטרנליסטיות וחודרות לחיי הפרט.

סטרן הכין כאמור את הקרקע לפני כשנה, והעונה האחרונה אכן התנהלה באווירה של אי־נוחות בולטת מצד שחקנים ומאמנים. הקנסות הוחמרו, הגישה הוקשחה; מאמנים צריכים לסתום את הפה, שחקנים צריכים להיזהר מאוד בתנועות שלהם. זאת לא סתם תחושה אלא נורמה קיימת: דייויד סטרן אולי מרגיש פתאום כמו ב־1984, השנה שבה נכנס לתפקיד מלא אנרגיות, ואת מה שלא עשה אז הוא משתדל להחיל עכשיו. תשאלו שחקנים שהביעו מחאה אחרי שריקה נגדם ואיגרפו באוויר, אפילו לא מול עיני השופט, וספגו עבירה טכנית. עניין של בין 2,000 ל־5,000 דולר, תלוי באיזה שלב של סולם התעריף נמצא השחקן באותו רגע. עושה רושם שאם שחקן פרוע כמו רודמן היה משחק כיום, הוא היה מורחק מהמגרש עוד לפני המחצית ושובר שיאים של כל הזמנים בקנסות ובהשעיות.

סכומים אתם רוצים לדעת? בבקשה. בתחילת העונה הודיעה הנהלת הליגה על הכפלת קנסות בגין עבירות טכניות. על פי ההחלטה, כל אחת מחמש העבירות הטכניות שיבצע שחקן במהלך העונה תעלה לו 2,000 דולר. הקנס עולה ל־3,000 לעבירות מספר 6 עד 10, וממשיך ל־4,000 בעבירות 11 עד 15. החל בעבירה ה־16 עומד הקנס על 5,000 דולר, וכל שתיים כאלה גורמות להרחקה אוטומטית ממשחק אחד.

הסכומים המדוברים הם לא יותר מעקיצת יתוש כשאתה מרוויח כמו שאפשר להרוויח בליגה הזאת, ולכן לא מפליא לראות שמות של סופרסטארים כמו דווייט הווארד או קובי בראיינט בראש טבלת העבירות הטכניות. להווארד דופקים מכות כל העונה, בראיינט חוטף בומבות בלי סוף, ובגלל שהקנסות באמת לא מדגדגים להם, הם מרשים לעצמם למחות שוב ושוב. מצד שני, אף אחד - ובכלל זה המיליונרים הגדולים - לא לגמרי אדיש כשעוקצים אותו. קחו לדוגמה את למאר אודום, עוד אחד שאין לו בעיות כלכליות, ובכל זאת הגיש תביעה נגד מס ההכנסה בארצות הברית וביקש שיכירו בקנסות שספג בסך 12 אלף דולר כהוצאה מוכרת, כיוון שהוטלו במסגרת עבודתו. כשכואב בכיס כואב גם בנשמה.

אלא שקנסות מעבירות טכניות או על המגרש הם כמעט כלום לעומת התבטאויות מילוליות. אומרים שמילה כואבת יותר ממכה? סטרן הוא כנראה אחד התומכים הגדולים באמירה הזאת. אחרת קשה להבין איך קנס על עבירה מכוונת קשה נע בדרך כלל בין 25 ל־35 אלף דולר, והתבטאות כמו של פיל ג'קסון - "אני חושב שיש אנשים שכבר מבינים שלא תהיה פה ליגה בעונה הבאה" - חויבה ב־150 אלף דולר, 75 מהחוטא בעצמו ועוד 75 אלף מקופת המועדון שלו, לוס אנג'לס לייקרס.

יש עוד דוגמאות לכך שסטרן מתעכב יותר על אירועים שמחוץ למגרש ופחות על מקרים שנגרם בהם כאב פיזי באופן מכוון. הראפר ג'יי־זי, שמחזיק בבעלות חלקית על ניו ג'רזי נטס, נקנס ב־50 אלף דולר לאחר שנכנס לחדר ההלבשה כדי לברך את שחקני קנטאקי על עלייתם לפיינל פור של המכללות; אולי הוא לא לקח בחשבון שתקנון האן.בי.איי אוסר מגע בין שחקני הליגה לשחקני מכללות עד להודעה על הגשת מועמדותם של האחרונים לבחירה בדראפט. קובי בראיינט נקנס ב־100 אלף דולר אחרי ששלח הערה הומופובית לשופט, והסיפור פורסם בכל העולם; זה הקנס הישיר הגדול ביותר שספג שחקן אי פעם, להבדיל מקנסות שנובעים מהשעיה ממשחקים. אם כי צריך לומר גם את זה: בראיינט הצליח להרוויח במשחק הזה 202,515 אלף דולר גם אחרי קיזוז הקנס, כלומר 100 אלף דולר פחות ממה שהוא מרוויח למשחק אחד לאורך כל העונה.

רף הקנסות על חטאי דיבור עולה ומגיע ל־175 אלף דולר כשמוציאים מהחשבון את ההתבטאויות של ג'קסון ובראיינט, ומגלים מקרים נוספים של מאמנים ושחקנים שהעבירו ביקורת בתקשורת נגד שופטים בעונה האחרונה. הסכום מורכב מחמישה קנסות צנועים, כפי שהגדיר אותם סטרן, בני 35 אלף דולר כל אחד. אפשר לעגל ולסגור עניין עם דוגמה אחרונה - קנס בסך 200 אלף דולר שספגה ניו יורק ניקס, לאחר הפרות שביצעה בנוגע לאימוני שחקנים צעירים וחוקי הדראפט במאי 2007 ובמאי 2010.

מה התעריף של השופט בן זונה

מבין כל הנ"ל, הסיפור של בראיינט הוא זה שעורר הכי הרבה רעש. נזכיר: במהלך משחק בין הלייקרס לסן אנטוניו ספג בראיינט עבירה טכנית מהשופט בני אדמס, ירד בכעס לספסל, היכה בכיסא שלו לפני שהתיישב עליו, זרק מגבת, צעק לעבר השופט "בני!", ואז נשען לאחור והטיח בו fucking faggot - עלבון שסטרן הגדיר בהמשך כ"בלתי נסלח".

דבריו של בראיינט נקלטו במצלמות TNT ששידרה את המשחק, וגרמו לפרשן סטיב קר לומר: "אולי כדאי להזיז ממנו את המצלמות למען הילדים שצופים בבית". בהמשך כשארגון הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים התחיל לדבר על הגשת תביעה ענקית, בראיינט התנצל, הודה שטעה, וניסה להסביר את עצמו בצורה שסחטה תשואות אפילו מדובר הארגון בעצמו. בראיינט סיפר גם שלאחר המשחק שוחח עם השופט, והוסיף כי "שופטים מבינים שבלהט המשחק דברים כאלה יוצאים החוצה, למרות שלא מתכוונים אליהם". סטרן לא התרשם: הקנס נותר על כנו. בראיינט הבטיח לערער.

בהקשר הזה עולה נושא צדדי, מהסוג שאוהדים אוהבים לדסקס בלי סוף: התאמת גודל הקנס לאירוע. הנה לנו תרגיל בחשבון: אם בראיינט נקנס ב־100 אלף דולר על העלבת מגזר שלם תוך כדי משחק בשידור חי בטלוויזיה, ואם רודי פרננדס נקנס ב־50 אלף דולר בטרום העונה כשטען שהוא רוצה לעזוב את האן.בי.איי לאירופה או לעבור בטרייד למרות שיש לו חוזה, ואם אנדרה מילר נענש ב־25 אלף דולר על זריקת כדור ליציע במהלך משחק – האם נכון שהעלבת מגזר = הבעת רצון לטרייד תחת חוזה ובפומבי + שתי זריקות כדור ליציע? התשובה במהופך.

תעריף קבוע או מונה, בסופו של דבר שוקל סטרן כל מקרה לגופו. כשמדובר בשחקן בעל רקורד של התנהגות לא ניאותה - ובראיינט, עם 14 עבירות טכניות בממוצע בשש העונות האחרונות, הוא בדיוק כזה - הכל נלקח בחשבון, כולל אירועי עבר דומים. היות שבראיינט מדורג שני בטבלת העבירות הטכניות העונה, ומאחר שארגון גדול היה מעורב בעניין נגדו והנושא סוקר בהרחבה בתקשורת, גודל הקנס אולי לא מפתיע. במיוחד כשבודקים את הקנס שחטף דניס רודמן לפני 14 שנה, כשאחרי הפסד של שיקגו ביוטה בסדרת הגמר הודה כי "קשה להתחבר כאן על המגרש בגלל כל המורמונים מסביב", וקינח בקללה. זה עלה לו 50 אלף דולר, שהם פחות או יותר 70 אלף דולר כיום. ובכל זאת, על פי חוקת האן.בי.איי סעיף 35ג, הליגה יכולה לקנוס שחקן על עבירות שפוגעות באינטרסים של הליגה או של המשחק, אבל באותה מידה מצוין שם שהקנס הגבוה ביותר הוא 50 אלף דולר. עוד דוגמה לכך שסטרן לקח את הסמכויות שלו אל מעבר לתקנון.

כשלא מדובר בשחקנים, אין תעריף מקסימלי. פיל ג'קסון כאמור נקנס ב־75 אלף דולר על משפט תמים יחסית (לגבי המו"מ בין הנהלת הליגה ובעלי הקבוצות לארגון השחקנים) שאסור לו לומר על פי התקנון; מארק קיובן אוחז בשיא הקנסות באן.בי.איי כשמדובר באדם יחיד; הבעלים של דאלאס נקנס ב־2002 בחצי מיליון דולר בגין העברת ביקורת עקבית ומתמשכת על השיפוט בליגה; ומינסוטה טימברוולבס מחזיקה משנת 2000 בשיא כל הזמנים לקנס שהוטל בתולדות הליגה: 3.5 מיליון דולר. הסיבה: עסקה מתחת לשולחן עם הפורוורד ג'ו סמית. בנוסף לכסף נלקחו ממנה זכויות לחמש בחירות סיבוב ראשון עתידיות בדראפט, ובהמשך הוחזרו לה שתיים מהן.

קנסות לשחקנים הם לא הנשק היחיד של סטרן. קטלניות יותר הן ההשעיות, שגוררות אחריהן את הסכומים הכי גבוהים שנגבים משחקנים. המפתח קבוע מראש: נוסחה שמשקללת את ממוצע השכר השנתי של החוזה ארוך הטווח (בדרך כלל) של שחקן מסוים, ולפיו קובעת את הסכום שהוא מרוויח למשחק.

בעבר חולק הסכום ב־90 משחקים בעונה, כלומר 82 משחקי העונה הסדירה וגם שמונה משחקי טרום־עונה. עם השנים שונה החוק, ועכשיו נקבע השכר למשחק על פי חלוקה ל־110: מקסימום המשחקים ששחקן יכול להגיע אליו בעונה סדירה, פלוס מקסימום המשחקים בפלייאוף (28, במקרה שארבע הסדרות עד לזכייה באליפות נמשכות שבעה משחקים).

כדי להבין מה כל הנוסחאות האלה אומרות בפועל, תציצו בתרשים ההרחקה של אנדרו ביינום מהלייקרס - לאחר שפגע בחוסה בראה מדאלאס והושעה לחמישה

 משחקים - שמסביר איך בגלל פעולה אחת מטופשת אפשר לאבד יותר מ־700 אלף דולר. מדובר בחתיכת סכום, שמגמד את הקנסות שקיבל ביינום על הורדת החולצה במחאה כשעזב את המגרש (25 אלף דולר), או על העבירה עצמה (25 אלף דולר).

כמה יוצאת היום תגרה

אם נדמה ש־700 אלף דולר זה הרבה, נסו את סיפור malice at the palace מ־2004, שבעקבותיו צומצמה מכירת האלכוהול במשחקי אן.בי.איי והוגברה האבטחה. פחות מדקה לסיום המשחק נוצרה במגרש קטטה המונית בין שחקני דטרויט פיסטונס המארחת לשחקני אינדיאנה פייסרס.

דווקא כשהיה נדמה שהושגה רגיעה, נזרקה מהיציע כוס ופגעה ברון ארטסט מאינדיאנה. זה טיפס ליציע וגרם להתלקחות אדירה של מכות בינו לבין אוהדים ובין שחקנים מדטרויט לשחקני אינדיאנה. ארטסט הושעה אז מ־86 משחקים בפועל, שעלו לו כמעט חמישה מיליון דולר. הוא היה אחד מתשעה שחקנים שהושעו לסך כולל של 146 משחקים, ואיבדו יחד כמעט עשרה מיליון דולר. חמישה שחקנים נשפטו ונענשו במאסר על תנאי לשנה ובעבודות שירות, ונגד חמישה אוהדים הוצא צו איסור כניסה למשחקי הבית של דטרויט לכל ימי חייהם.

רון ארטסט מקבל אהבה מאוהדי דטרויט (צילום: AP)

וכאן מגיע זמנה של עוד שאלה: לאן הולך כל הכסף הגדול הזה? באופן רשמי, האן.בי.איי וארגון השחקנים מחלקים ביניהם שווה בשווה את הסכומים, ומעבירים אותם לארגוני צדקה או למטרות צדקה (כולל כאלה שנחשבים ליוזמות של הליגה, דוגמת read to achieve - תוכנית לאומית שנועדה לקרב צעירים לקריאה). אלא שבמספר מקרים בעבר, כשראשי הליגה נשאלו מפורשות באילו ארגונים בדיוק מדובר, הם סירבו להשיב או לנקוב בשמות. כמה ראשי קבוצות נשאלו בנושא, וענו שלמיטב ידיעתם הכסף מועבר לארגוני צדקה - אבל גם הם לא יודעים לאילו בדיוק.

קיובן, האיש שהתבטאויותיו מפרנסות יפה מאוד את מוסדות הצדקה - אם הכסף אכן מגיע לשם - התבטא בזמנו גם בעניין ערפול הנתונים. "אני לא יודע למי מעבירה הליגה את הסכומים שהיא גובה מהרחקות, השעיות וכיוצא באלה", אמר, "אבל אשמח מאוד לדעת. אני אמנם חושב שזכותה לשמור על פרטיות בכל הנוגע לענייני משמעת והתנהגות, כולל התרומות שמופקות מהם, אבל כל כך טיפוסי לאן.בי.איי להוציא הודעה לתקשורת על כך שקנסו אותי ולא לציין את החלק הפוזיטיבי של העניין, שהכסף הולך לצדקה".

רגע, לא בטוח. מתברר שלהבדיל מכספי שחקנים שנענשו, קנסות מבעלים, מאמנים ושאר נושאי משרה בקבוצות אינם מחולקים שווה בשווה בין הנהלת הליגה להנהלת ארגון השחקנים. בקיצור, הכספים שיצאו מהכיס של קיובן ממש לא הגיעו לצדקה. על פי כמה מקורות, הסיבה לכך היא שהכספים האלה אינם נכללים בהסכם עם ארגון השחקנים, וככל הידוע אין להם אזכור מפורש בחוקת הליגה. מעבר לזה, בעוד שבפוטבול, בבייסבול ובהוקי האמריקאיים נהוגה שקיפות מלאה לגבי הארגונים שמקבלים כספי קנסות, באן.בי.איי מערפלים את התמונה.

חוסר השקיפות הזה ממש לא מוסיף לתדמית של הקומישנר. הוא דווקא כן תורם לתיאוריות קונספירציה עוקצניות שגורסות כי הסיבה להגדלת הקנסות ולהגברת הקשיחות סביב התבטאויות אסורות אינה אלא ניסיון לצמצם קצת את ההפסדים הגדולים של האן.בי.איי העונה, שסטרן עצמו העריך ב־400 מיליון דולר. לכו תדעו.