השואו חייב להימשך

מיוחד: רוצים כרטיס לבלקן ביט בוקס? ענו על החידון בעמוד הפייסבוק שלנו

נזכרתי שרוקר ישראלי לא חייב להיות היצור המהוה שעומד ברישול על הבמה בליווי מבט של "תודה שבאתם? לא, תודה לי שטרחתי לצאת מהבית!". כי אחת הרעות החולות של הרוק הישראלי בעשור האחרון - וסליחה על ההכללה הגסה, שתגרור גל של טוקבקי אינדי - היא היעלמותו של השואו. הגלאם, הצבע, הרצון לבדר את הקהל ולא רק להטיח בו את האמת שלך. היעלמות שהיא רק חלק מהוויתור הגדול יותר, על עצם הרצון להצליח בגדול, לסחוף קהלים ענקיים. פאק איט, בואו נגיד את זה מפורשות - להיות רוק סטאר.

מה שמוביל אותנו לצידה השני והמושמץ של המפה המוזיקלית - המזרחיסטים. במילים אחרות: הקיץ בפתח ומעצבי החליפות המוכספות במתח. נכון, השנה מסתמן מיתון מסוים במסע לכיבוש הקיסריות, אבל מופעי הקיץ הגדולים של הז'אנר עדיין מבטיחים במות מסתובבות וכמות נאה של פירוטכניקה וזמרות ליווי. הגדיל לעשות ליאור נרקיס, שהפרסומות המקדמות את הופעתו הערב (ג') מודדות כבר את האמנות על משקל: כמה טונות של אמצעי תאורה, דציבלים של סאונד ומטראז' של נצנצים תקבלו תמורת ההשקעה בכרטיס. אגב, הממהרים להירשם יזכו בהדרן חינם.

עלמה זהר. למה להתאמץ להקטין את עצמך? (צילום: דודו ועקנין) 

אחרי יום שלם ומרוכז של למעלה מ-10 הופעות, הצבע העיקרי שריצד לי בעיניים היה אפור. למעט חריגים מלבבים, כמו יעל קראוס המקסימה והתיאטרלית, הגישה הבסיסית הייתה "זרקתי על עצמי משהו, ועליתי לבמה כדי להטיח בכם את האמנות העמוקה שלי. לא טוב לכם? לכו ליער. יש שם צ'אי מסאללה מגעיל ב-20 שקל לכוס".

הקטינה לעשות עלמה זהר - מהיוצרות הכי מוכשרות ומרגשות שקמו פה בשנים האחרונות - שבמשך הופעה של שעה ניסתה לעשות הכל כדי לשכנע את הקהל בכישלון הקריירה שלה ("זה המופע האחרון שלי עם הנגנים האלה. כבר אין כסף לשלם להם"), ובחורבן אלבומה השני ("את השיר הבא לא תזהו. הוא לא מהאלבום הראשון"). זה התחיל חינני, אבל הפך מהר מאוד למעיק על גבול מכמיר הלב. יקירתי, איך את מצפה שהקהל שלך יגדל, אם את מתאמצת כל כך להקטין את עצמך?

כדי לטפח כמות גדלה והולכת של קהל, צריך לחזר אחריו. להשקיע בו. העלייה לבמה היא רק חולייה אחרונה בשרשרת ארוכה של פעולות ומחשבה, שכל אמן חייב לענוד.

נאור אורמיה. הבמה כמאהבת קבועה 

מה שמביא אותי לנקודה האחרונה ואולי הכאובה ביותר, מבחינת הרוקרים הישראלים. זאת של היעדר המיומנות. יצא לי לראות בשבוע האחרון את נאור אורמיה ובן אל תבורי באולפן "היכל התהילה" של ערוץ 24. שני זמרים צעירים בתחילת דרכם עומדים על במה מינימליסטית, מול קהל דמיוני, ונותנים את עצמם כאילו הם נתונים בשיאו של הדרן בהיכל נוקיה: קופצים, רוקדים, מזיעים, מפלרטטים עם הנגנים, ובייחוד - מיומנים להפליא. ברור לגמרי שהם כבר מתורגלים, מרגישים על הבמה כמו דג בחריימה.