קצת אחרי ראש השנה חזר ניר הוד לניו־יורק מביקור בארץ והחליט שהוא חייב לעזוב הכל. "הרגשתי שאני חי במקום שהלב שלי לא נמצא בו. הגעתי לשובע מעצמי. נמאס לי מהאמנות שלי, ורוב האנשים הקרובים אליי עזבו את העיר. בארץ היה מזג אוויר מדהים, וכאן התחיל החורף הכי קשה והרחובות ליד הסטודיו שלי נראו כמו אושוויץ. לא יצאתי ימים שלמים מהפינה שלי. הרגשתי סופר־מרוקן ונמאס לי מהאנשים שמקיפים אותי, שיושבים שעות בבתי קפה ומייללים, 'אוי, אכלתי יותר מדי'. אמרתי לעצמי, אני יותר מדי מיוחד בשביל החיים האלה".

הוד, תמיד יותר מדי מיוחד, עזב את ישראל כשהמעליות במגדלי התאומים עדיין פעלו, וכשאינטרנט היה שם של מחלה. כבר 12 שנה שהוא מתנהל במשעולי מנהטן, ומה שנראה מרחוק כלא מאוד פשוט התברר מקרוב כמאוד לא פשוט. "השנה שעברה הייתה התקופה הכי נוראה בחיים שלי. אני יושב במנהטן וחושב לעצמי שעוד מעט אני חוזר לארץ ומתגייס לצבא. הדברים הלכו למקומות לא טובים. כלום לא הסתדר. הייתי בלי חברה, בלי גלריה, הרגשתי שאני באמת לא יכול יותר". עכשיו הוא עומד במרכז התערוכה החדשה שלו במנהטן, מרוצה. אחת מנשות הגלריה מספרת לו על עוד תמונה שנמכרה ועל עוד ביקורת מפרגנת בבלוג אמנות נחשב, ומתפעלת מהמראה שלו הבוקר: "אתה נראה מאוד בריא", היא מחמיאה. באמריקאית זה נשמע יותר להיט. רוב התמונות בתערוכה כבר נמכרו, רובן בעשרות אלפי דולרים. נכון, זה לא המיליונים שמנפקים דמיאן הרסט וג'ף קונס, אבל זה לגמרי לא גרוע, בטח בעידן שאחרי המשבר הכלכלי הגדול. וחוץ מזה, העיקר הבריאות.

"אני רוצה ילדים כי זה משהו שאולי ימלא אותי". הוד 

לא באנו ליהנות

את יום ההולדת ה־40 שלו ציין הוד ברכישת דירה בצ'לסי, סנטימטר ממתחם הגלריות של מנהטן. צעד קטנטן למשרד התיווך, צעד גדלדל להוד. לפני חודשיים, אחרי יותר מעשור, הפסיק לגור בסטודיו בשוק הבשר. "בהתחלה זה הרגיש לי מוזר. האמת? זה עדיין משונה. אני יושב על הספה בבית, רואה סדרות אידיוטיות בטלוויזיה ומרגיש שאני מבזבז את הזמן. מצד שני, אני מרגיש כמו אסיר עולם שהשתחרר. בסטודיו הייתי עסוק כל הזמן בציורים. אוכל ומסתכל. הולך להתרחץ, עוצר בדרך למיטה, מסתכל ומסתכל. זה נחמד ורומנטי, אבל אמרתי, 'די, אני רוצה שתהיה לי הפרדה'. בכלל, בשנתיים האחרונות אני כמעט לא מצליח לישון, אני חושב על החיים ועל העבודה הבאה, אז זה קצת משפר את המצב. למרות שאני מרגיש שזה בזבוז זמן לישון".

הדירה שלו, שהיא הרבה יותר בית נעים מעוד דירה יפה, מרגישה כמו מלון בוטיק קטן שעוצב בהרבה טעם טוב. מעט עבודות אנינות על הקירות – ריצ'רד פיליפס, קנת סלומון, מרגרט אבנג'לין, "אבל בפינה חסר לי איזה פיקאסו קטן". חלון גדול מאיר יפה את הסלון באור התכול־אפור הזה של מנהטן, פרקט וארונות בגוונים חמים. הכל בווליום רגוע, כלום לא צועק. "בסך הכל זה מתרגם את העובדה שאני נמצא במקום שטוב לי בו. אבל אני שונא כששואלים אותי אם אני נהנה מהחיים. לא באתי ליהנות, אני לא בהמה. חשוב לי שיהיה לי מעניין, זה הכל. בכל מקרה, התגובות לדירה הזו מחדדות לי את ההבנה שאני חי כאן, לגמרי. בניו־יורק יגידו, 'וואו, איזו דירה', בארץ קודם כל ישאלו, 'כמה זה עלה?'"

בכלל, היחס כלפיך בארץ תמיד היה מאוד חשדני.

"זה בדרך כלל "ניר הוד מאוד מוכשר", אבל אז בא האבל. "אני מכיר את האבל הזה, ואני אוהב אותו. לאנשים שאני מעריך תמיד היה צמוד 'אבל'. אני לא אומר שאני שנוי במחלוקת כי כבר אין דבר כזה שנוי במחלוקת. בשנות ה־70 או ה־80 עוד היה איזה מרד. היום, במה אפשר למרוד? אתה תכתוב למישהי בפייסבוק X, במקום XOXO? ה'אבל' הזה נותן לי דרייב מסוים ואיכות מסוימת. אנשים שלמדו איתי בבצלאל, במקום לעבוד ישבו ועישנו ג'וינטים וחשבו שאמנות עושים עם איזו מריחה או נזילה של צבע פעם בשלוש שנים. בסופו של דבר הם מצאו את עצמם בלי תערוכות ובלי מה להגיד. רובם גם חזרו בתשובה. אמרו לי, 'מה זה ניו־יורק? אין שם נשמה'. זה בא ממקום של חולשה. זה כמו הגל של הרוחניות בארץ שלא קשור לכלום. זה לא רוחני, רוחני זה משהו שאתה נולד איתו".

בין הרוחני לארטיסטי, הוד מודע לחלוטין לגחמות ולמניפולציות של שוק האמנות שהוא חלק ממנו. "זה עולם מאוד מסריח, שמסתכם במי קנה ממי ובכמה. ברור שזה עולם סגור שמתנהל על ידי כמה אספנים גדולים שעל פיהם יישק דבר. אם ג'ף קונס ייקח עכשיו את הכיסא שבסלון ויהפוך אותו על השיש, כולם יתפעלו ויגידו איזה משחק של אור וצל. זה הכל עניין של שיווק, זו לא האמנות עצמה".

ואיך זה משפיע עליך?

"אני מודע למשחק, אבל לא משחק אותו".

קצת מוזר שאתה אומר את זה. אתה גר בניו־יורק, יש לך סטודיו במקום הכי נכון בעיר, אתה הולך למסיבות הכי לוהטות. זה לא שאתה עובד במרתף בקריית־אריה וקם בבוקר לקפה במדרחוב בפתח־תקווה.

"החיים יפים וקצרים מכדי להתעסק בכל הפוליטיקה של עולם האמנות. אין לי כמעט חברים אמנים. אם אתה טוב ועקבי — תצליח. מובן שאתה חייב לשחק לפי הכללים. בסופו של דבר הרישות החברתי חשוב, זה חלק מהעבודה. אבל בסך הכל, אחרי שהבועה הכלכלית התפוצצה, הרבה גלריות נסגרו ומשהו התנקה. כל ההייפ של לקנות ולמכור די התאדה. זה עדיין קורה כי יש המון כסף בעולם, אבל זו הייתה נקודת שבר משמעותית".

ועדיין, זה לחלוטין שוק כלכלי שלא פועל דווקא מתוך מניעים אסתטיים.

"בהחלט. למשל, היום הרבה אמנים הולכים ללמוד תואר שני. לא כי זה מעניין אותם, אלא כי זה נותן להם אופציה להתחבר טוב יותר עם עולם האמנות ולהתערבב עם מבקרים ואוצרים. התפיסה שלי הרבה יותר רומנטית. אני מאמין בלעבוד קשה ושיקרו לך דברים. כמה אתה יכול ללמוד אמנות? אתה מבין כמה בולשיט יש בזה? אנשים הולכים לתערוכה ואומרים: תראה איזו רגישות, איזה כתם, איזה קו. רגישות, קו וכתם אתה יכול להגיד על כל דבר. אפילו על נקניקייה ברחוב. אמנות זה קסם, וברגע שיש את הקסם הזה, מה אתה כבר יכול להגיד יותר מ'אני אוהב את זה', 'זה יפה'? אוהבים לתת לאמנות אווירה כבדה ואינטלקטואלית, אבל זה בסופו של דבר משהו מאוד פשוט. כמו אוכל או החיים עצמם".

החיים, מתברר, לא פשוטים. יש כמה פסיכולוגים ופסיכיאטרים שעלו על הפטנט הזה.

"פסיכולוגים זה סוג של פינוק. אף פעם לא הלכתי לפסיכולוג. למה לי להיפטר ממי שאני, מהבעיות שלי? בגללן אני כזה, וזה יופי. לפתור את הבעיות זה להיתקע. אנשים מבזבזים כסף אצל פסיכולוג כדי להבין מה קרה ולמה הם הפסידו את הכסף. אני מעדיף לעבוד קשה ולהחזיר לעצמי את הכסף".

ומה צריך לקרות כדי שידברו עליך באותה נשימה שמדברים על קונס והרסט?

"לא יודע, אבל אני מתקרב לזה יותר ויותר. בחצי השנה האחרונה אני משחק במשחק האמיתי מבחינת האספנים והתקשורת האמריקאית. בלי לשים לב פגשתי את ג'ף קונס ארבע פעמים בחודשיים האחרונים בכל מיני קוקטיילים ואירועים. זה מדהים, זה היסטרי. דיברתי איתו שיחות הכי קוליות, וזה אמן שאני מעריך, שהשפיע עליי. כל הנושא של זוהר ותהילה לא ממש קיים. אני גם חי במקום שאין לזה סוף. כי תמיד אפשר להגיע לעוד, למכור במיליונים ולא במאות אלפי דולרים. מצד שני, גרהרד ריכטר, האמן שאני הכי מושפע ממנו, לא צייר שנתיים אחרי שמכר בפעם הראשונה ציור במיליון דולר. הוא כל הזמן ראה מיליון דולר מול העיניים. זה שיגע אותו".

גאון של אמא

התערוכה החדשה של הוד נקראת "גאון". כולה מורכבת מילדים שוויצרים, שמביטים בך מתוך המסגרות המהודרות בבוז, כאילו הם יודעים הכל. רובם אוחזים ביד סיגריה בוערת, שיערם עשוי לעילא ויש בהם משהו קודר מאוד ומרוחק. חלקם מזכירים את הוד במצבי צבירה שונים. "כשאבא שלי ראה את התמונות הוא ישר אמר, 'זה אתה כשהיית ילד'. כי תמיד היה לי מין מבט מאוכזב. מין משחק ילדותי שלי כדי שאקבל מה שלא יכלו לתת לי. אני מזל עקרב, ויש לי כנראה יותר ציפיות מהחיים ממה שהם יכולים לתת לי. כילד אני לא קיבלתי מתנות, אני לקחתי מתנות".

השפה הייחודית של הוד נשארה מאוד ברורה ומובחנת, אבל הדימויים הם כבר לא של חיילים פריכים בעלי זהות מינית חמקמקה. "נמאס לי מהעניין הזה. יש פה כל מיני יהודיות עשירות שרוצות לקנות אמן ישראלי שמצייר קלישאות שקשורות לארץ. נמאס לי מציורים של חיילים הומואים, קיבוצניקים עגמומיים וערבים אקזוטיים. הגלריה הקודמת שהייתי איתה שנים רצתה שאמשיך עם הכיוון הזה, וכבר לא יכולתי לסבול אותו. בשלוש השנים האחרונות התחלתי לראות את העבודה שלי ממקום סופר־רומנטי, בלי לחשוב על גלריות או מכירות. פעם ראשונה בחיים שאני מרגיש צייר. הייתי סטורי טלר, אימאג' פרודיוסר, הציור היה פחות חשוב לי. מה שהיה חשוב זה התוצר הסופי, וזהו".

התערוכה הנוכחית ב"פול קוסמין", הגלריה החדשה שלו, שמייצגת בין השאר גם את צלם־העל דיוויד לה־שאפל, נולדה במקרה. "במקור זו הייתה אמורה להיות תערוכה שדרך חלון רואים בה משרד כשעל הקיר של המשרד תלויה תמונה. ואז ציירתי ילד לתמונה הזו, והיה בו משהו מהפנט. בשלב מסוים הוספתי לו סיגריה ואז זה נהיה בכלל חזק. משם התחילה הסדרה של הילדים, והשם של התערוכה בא מהמקום הזה, שאני אומר הרבה פעמים 'גאון' על דברים שהם לא גאוניים בכלל. אני מסתכל על סרטים מפעם ורואה אנשים מעשנים במטוסים ואומר – 'זה גאוני'. משחקים ישנים של מכבי – 'גאוני'. אנחנו אומרים על דברים שהם גאוניים כשהם ממש לא, כי זה לא משנה. ומעבר לזה, ככה צריכים להיראות ילדים".

היית נותן לילד שלך סיגריה בגיל שש?

"לא, לא סיגריה. אבל לא היה אכפת לי שתהיה תלויה על הקיר תמונה של אקט מיני הכי חריג. עדיף שיראה את זה, זו אמנות, מאשר שיראה עם החברים שלו דברים מזעזעים באמת באינטרנט".

אין לו טוויטר, אבל יש לו פייסבוק. "לחיות דרך פייסבוק וטוויטר זה לאבד את המטרה. אני רואה אנשים עושים פייסבוק בכל מיני מקומות ציבוריים. זה עלוב. הייתי בשבוע שעבר במסיבה. אתה רואה בחור שואל בחורה: 'את בפייסבוק?' ושנייה אחרי זה השיחה הולכת ככה: 'תסתכל, זו החופשה האחרונה שלי, כאן אני על הסירה'. ואתה אומר לעצמך, זה כל כך עצוב, זה ממש מעורר רחמים. אבד לנו משהו שהוא נורא חשוב. הלכה האנושיות. תחשוב כמה מערכות יחסים נהרסות בגלל סמס. פעם אנשים היו נוסעים, שולחים גלויה, מתאמצים. תחשוב עכשיו, אם מישהי לא שלחה למישהו תשובה בסמס בתוך עשר דקות, זה כאילו הם כבר נפרדו. הדברים האלה כביכול קירבו בין אנשים, ובסופו של דבר הרחיקו אותם אחד מהשני".

וזה לא נגמר בזה. "פעם, כדי להיות מיוחד, היית צריך דמיון. לא הלכת לגוגל ובתוך שנייה ידעת איך נראית ליידי גאגא או מה מציגים בגלריה הכי נחשבת. אני מצייר בסטודיו וכל שלוש דקות שומע מבחוץ את השיר 'ניו־יורק' ואנשים עומדים על השולחן בבר וצורחים את השיר כשהחולצה שלהם פתוחה והם מרגישים רוק סטארס. לכאורה, כולם שווים. אבל להגיד שכולם שווים פתאום זה סוג של בדיחה. אין מה לעשות, פוליטיקלי קורקט זה ללוזרים. לא כולם שווים".

הוא אכן מציץ מחלק גדול מהתמונות, אבל מתאר את עצמו כילד מאוד שונה, כמעט פושטק. "אנשים פה חושבים שגדלתי בשווייץ או בונציה, אבל עד גיל 15 הייתי די ערס. גדלתי באווירה של מי גונב יותר טוב, לא מי יותר רגיש. לא קראתי ספר עד גיל 12. הייתי מין פורסט גאמפ כזה, לא ציירתי כלום. אמא שלי גידלה אותנו, לאבא יש מפעל לשיש. הם באו לכאן לתערוכה עכשיו, וזו רק פעם שנייה שהם באו ב־11 שנה. לא בגלל שהם לא רצו, אני לא רציתי שיבואו לבקר אותי. לא נראה לי שיש להם מה לעשות כאן. נראה לי עצוב שהם ילכו לפסל החירות, זה פרובינציאלי. סעו לאירופה, זה בדיוק אותו דבר. רוצים לראות איפה אני גר? תסתכלו בסקייפ. אבל עכשיו, כשעשו לי ארוחת ערב עם 120 אורחים לכבוד התערוכה, אבא שלי אמר – 'אני מבין עכשיו למה נסעת מכאן'. זה היה מקסים, מאוד התרגשתי".

בסטודיו שלו עומדות עכשיו עבודות מהתערוכה הבאה שלו, "אמא". לפני הכל, השם קשור לנושא שבגללו הוא כאן, "אני עושה אמנות כדי להרשים את אמא שלי. זו הסיבה, לא שום דבר פלצני מעבר". התערוכה תעסוק באישה שמרימה ידיים בגטו ורשה הכבוש, התמונה שהפכה להיות אייקונית בזכות הילד שעומד במרכזה. "אני מאוד מחובר לנושא הזה כי אני יודע שהייתי ילד שמת בערך בגיל שמונה בשואה. יש לי זיכרונות משם. אני רואה סרטים ומזהה דברים מהתקופה ההיא. יש לי ריחות ממחנה המוות כשאני עוצם עיניים. אני יודע את זה מגיל מאוד צעיר. גם בגלל זה יש לי קטע עם ילדים באמנות שלי".

נישאר ידידים

מעולם, הוא מספר, לא הייתה לו זוגיות של ממש עם ישראלית. גם לא עם יהודייה. "אני מרגיש ישראלי ויהודי, וזה יוצר לי בעיות. בהתחלה אתה אומר, 'אופס, היא לא מבינה אותי'. אבל זה מושך אותי למצוא מטפורות חדשות ולא להסתפק בלהגיד לבחורה משהו, כמו 'זה סטייל אלנבי', משהו מיידי כזה. אולי היה יכול להיות לי יותר קל עם בחורה ישראלית, אבל נראה לי שמערכות היחסים שהיו לי הוציאו ממני הרבה יותר". לפני שנה נפרד ממי שהייתה בת זוגו במשך שלוש שנים. "נתקעתי במערכת היחסים הזו. זה היה מגוחך. חייתי עם מישהי צעירה ממני ב־15 שנה, ובאיזשהו שלב היא הפכה להיות הילדה שלי. הרגשתי כאילו הבת שלי גרה איתי. בסופו של דבר אתה מרגיש שיש לגיל משמעות. הרגשתי שאני מבין את החיים ממקום אחר ממנה. אין לי זמן לשבת בברים וזה גם לא מעניין אותי. אני אולי מנסה לאחוז בנעורים ברגעים האחרונים, גם בלוק שלי, אבל די. אמרתי לה שאני לא יכול יותר להיות רומנטי, שאני חייב להיות פרקטי".

והכל זה עניין של גיל?

 "יש פער גילאים שפשוט לא יכול לעבוד. בגיל 27־28 בחורות נהיות נשים, לא לפני, ואז גם הן יכולות להיות עם מישהו בן 60. בדיוק כמו שאצלנו, הגברים, רק בגיל 30 ומשהו נוצר איזון מסוים בין המוח לאיבר מין. העניין איתי זה שאני מתאהב כל הזמן. אני יכול לראות מישהי שאני לא מכיר, נורא יפה, מתנשקת עם מישהו, וזה שובר לי את הלב. אני יכול להיכנס מזה לדכאון של שבוע".

הצומת הרומנטי הגדול של חייו היה מערכת היחסים עם סופיה, ארט־דילרית. חמש שנים הם היו יחד. "היא מדהימה, היה בינינו קשר מדהים. זו הבחורה הראשונה שלימדה אותי להסתכל על בחורה כבחורה. על הנפש ולא על תחת, שפתיים ועיניים. יש לה נפש מדהימה, לסופיה. למדתי ממנה המון".

אז למה היא לא האחת?

"כי זה נגמר, וזה נגמר בצורה הכי מקסימה שיכולה להיות. לא אני צריך להגיד לך שאין דבר כזה "נגמר בצורה מקסימה". תמיד זה מבאס. "כן, אה? תשמע, הייתה לי לפני שש שנים תערוכה במוזיאון תל־אביב והיא באה איתי לארץ. אחרי ביקור בתערוכה הלכנו לאכול בטורקיז. באמצע הארוחה היא התחילה לבכות ואמרה: 'אני רוצה לדעת אם אנחנו מתחתנים או שאני מבזבזת את הזמן שלי'. הייתי אז במקום אחר לגמרי, ועניתי – 'לבזבז את הזמן איתי? כל דקה שאת איתי זו הדקה הכי נפלאה שיכולה להיות לך'. אמרתי את זה רק מתוך אגו, מין קטע עקרבי, ילדותי. אמרתי לה: 'גם אם אני אהיה בבית סוהר 20 שנה את לא תבזבזי את הזמן'. והכל תוך כדי שהיא בוכה. "ואז היא שאלה: 'תאהב אותי לנצח?' ואני אמרתי: 'מה זה לנצח? לנצח זה שם התערוכה שלי, זה הכל'. היא הקדימה את הטיסה, נסעה יום אחר כך. לא דיברנו שמונה חודשים, התכחשתי אליה. לא הלכתי למקומות שפחדתי שהיא תהיה בהם. יום אחד היא כתבה לי מכתב, סיפרה שהיא עוברת ללונדון כי היא לא רוצה שנחיה באותה עיר. בסופו של דבר נשארנו בקשר מאוד טוב ואנחנו מדברים כל יום".

אתה רואה את עצמך חי עם אותה אישה 40 שנה?

"הלוואי, הלוואי. אתה יודע מה? היום אני חושב שכן. אולי זה טוב שלא התחתנתי עד עכשיו. אני מסתכל סביב ורואה את החברים שלי מתגרשים. אני כל כך שבע ממה שהחברים שלי צמאים אליו, שעכשיו אני בא ממקום כל כך מוכן, שאולי זה יקרה לי עד סוף חיי. מצד שני, אני סופר־רכושני. ישר אני מסתכל על סיפורים כמו פיקאסו ומארי תרז וולטר, ומפחד שזה יקרה גם לי. היא הרי התאבדה אחרי שהוא עזב אותה. אני חושב לעצמי מה יקרה אם מישהי תעזוב אותי ויהיו לנו ילדים? אין לי שום דרך להתמודד עם זה. אני חייב להתחתן ולהביא ילדים. משעמם לי, באמת משעמם לי. זה הדבר היחיד שחסר לי בפאזל. אני רוצה ילדים כי זה משהו שאולי ימלא אותי. זה יקרה ממש בקרוב, יהיו לי שניים, ויש לי כבר שמות בשבילם: אלכסנדרה ודוריאן".