סוף, סופי, סופני: על "סוף טוב" של ענת גוב
הפנטזיה המוזיקלית "סוף טוב" של ענת גוב ועדנה מזי"א היא לא עוד הצגה על מחלה סופנית: בעזרת ליהוק מדויק והומור הופך הסרטן להפנינג מטורף עם אמירה בצדו על כוח הבחירה
מיוחד: רוצים כרטיס לבלקן ביט בוקס? ענו על החידון בעמוד הפייסבוק שלנו
בתיאטרון הקאמרי, שהקפיא לאחרונה את פעילות האולמות הקטנים, בחרו בינתיים להציג את ההפקה דווקא על במה 2, וטוב שכך. הסיבה פשוטה: ההצגה הזו, לא נוחה אך מסבירת פנים, מציעה הרבה יותר מתיאטרון. במאה ה-21, שבה מחלת הסרטן היא על גבול האפידמיה, ההצגה הזו, שמלאה במידה בריאה של סרקזם ומקאבריות, היא אולי הראשונה בתולדותיה של גוב שמהולה גם בחמלה רבה, ובכך משחררת את הצופים מהפחד.
יפתח קליין ב"סוף טוב". מזכיר את ד"ר האוס (צילומים: ז'ראר אלון)
גוב, חולת סרטן בעצמה, משרטטת את מערכת היחסים המורכבת של החולה עם המחלה על שלביה השונים וגם את דרכי ההתמודדות השונים בין חולה לחולה. היא מכווצת מצחוק וחונקת בגרון ואינה מרפה, כדי להעביר מסר אחד מרכזי: רשות הבחירה בידי החולה. כמו בחיים, כך גם במוות, לכל אחד דרכו שלו. זו עבודת מחשבת, שמביאה לכדי מיצוי את כתיבתה של גוב במחזה אנושי ורגיש. נטייתה הטבעית לחפש פאנצ'ים, שפעמים רבות היא בעכריה, מכוונת הפעם לא רק להצחיק, אלא גם להקל את הבליעה.
קשה לדמיין צוות טוב יותר של יוצרים ושחקנים לטקסט של גוב. הבמאית עדנה מזי"א, שותפתה של גוב לעבודה מזה שנים, הפכה את המחלה להפנינג מטורף. זה בא לידי ביטוי גם במוזיקה ובפזמונים, שהלחין שלומי שבן ונותנים לכל המופע האקסטרווגנטי הזה תחושה של מופע רוויו. המוזיקה של שבן, כדרכה, לא מפסיקה להפתיע. היא עשירה, מלאת הומור וחן ובעיקר מסייעת לבנות את האווירה הפנטסטית על הבמה. גם הכוריאוגרפיה הנפלאה של יחזקאל לזרוב מעצימה את ממדי האבסורד ומדגישה את המטוטלת הרגשית והבריחה לפנטזיה.
זהרירה חריפאי (במרכז). אנרגיות שלא נראו מזמן
ליהוק השחקנים להפקה הזו הוא מהמדויקים יותר מזה זמן. במילים אחרות, אם כבר להיות חולים בסרטן, אז עדיף במחלקה הזו. זהרירה חריפאי, באנרגיות שכבר מזמן לא נראו, כובשת את הבמה וקשה שלא להאמין לה כשהיא פוצחת בשיר התרסה ומאיימת על הסרטן: "לא. אפילו אל תנסה. אני באה עכשיו, מוטב תתפוס מחסה. בוא, תהיה מי שתהיה. אתה רוצה שאמות, דווקא אחיה!".
שרית וינו אלעד, שחקנית וקומיקאית אדירה, מככבת בתפקיד שדורש איפוק כפוי מסוים אבל מאפשר לה פינג פונג נפלא עם הפרטנריות. רוני שובל, בתפקיד בחורה דתייה צעירה, אם לשישה ורעייה לתלמיד חכם, מפתיעה בפער שבין השבירות שהיא מפגינה לבין העוצמות שמתגלות בה מאוחר יותר. ויש את ענת וקסמן בתפקיד שחקנית מפורסמת, כלבתא צינית ובלתי חדירה לכאורה, שלמרות הכל מפעם בה לב.
אלחי לויט ושרית וינו אלעד. נוכחות שקשה להתעלם ממנה
מאמצים מיוחדים נדרשים גם כדי לגלות את מקום הימצאו של הלב של ד"ר כץ, אונקולוג שמזכיר במידה רבה את ד"ר האוס וחולש על המחלקה האונקולוגית בהיעדר מבוגר אחראי אחר. יפתח קליין, שנראה כמו פרסומת ומשדר את מידת השחץ הנדרשת לתפקיד, הוא ליהוק מושלם, שמעורר בצדק פנטזיות רומנטיות של בנות המחלקה. סצנת הניתוח ההזויה, שבה הוא מנסר את וקסמן לשניים, היא אחת המצחיקות בהצגה.
ויש את אלחי לויט, בשלל תפקידי משנה, שכהרגלו של השחקן הנהדר הזה, גדלו לכדי נוכחות שקשה להתעלם ממנה. הוא שר, רוקד ומניע צבתות בתפקיד הסרטן השרמנטי שמגיע בקופסת מתנה מהודרת. הוא גם מגיח לבמה בתפקיד יוסי הספר, אקסטרה-גיי עם נטיות אמנותיות מופרזות שמעצב למאושפזות באונקולוגית פאות. אגב פאות, בהצגה הזו צריך גם להגיד מילה טובה על מחלקת הפאות של הקאמרי, שעשתה עבודה לתפארת.
"סוף טוב" היא לא עוד הצגה על התמודדות עם מחלה סופנית. זו הצגה שנובעת מהחיים ונוגעת, בין היתר, גם במערכות יחסים טעונות בין הורים לילדים, ביהירותה הבלתי נסבלת של הרפואה המודרנית, באמונה ובדחיית האמונה, בכוחה של הבחירה, במחיקת הזהות שמחלה סופנית מכתיבה ובאופן שבו המחלה מתעלמת ממעמדות חברתיים, פרסום, הכרה או כסף. "כאן אין מפורסמים, כאן כולנו באותו הדרעק", אומרת הדמות שמשחקת חריפאי. היא צודקת. המחלה לא עושה הנחות וגם ההצגה לא. זו כְּזו אומרות לקהל: אם אנחנו כבר פה, אז לפחות נעשה חיים.
