איך זה שאתה לא מדבר איתי על חתונה?

בגיל 21 עוד האמנתי שאתבגר. עדיין חלמתי על גברים, אבל גברים לא חלמו עליי. בלילה חשבתי על העולם שלי ועל מה שאני צריכה עוד לקנות במכולת, אבל המכולת רק עשתה עסקים מרגיזים על הגב שלי.

בואו לדבר על חתונה גם בפייסבוק של ynet יחסים

בגיל 35 כבר ידעתי יותר טוב. הבנתי שלא אבירים ולא נעליים, לא תפוח מדמם ולא קומדיות של תפאורות שהמציאו שרלטני תרבות כדי לעשות ממני צחוק. ההודעות מהבנק אישרו את החשדות שלי.

לא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות כדי להתגבר על החיים שפחות ופחות הבנתי, אז פתחתי בלוג שאנטי. סוג של הכרזת עצמאות עירונית. ישבתי בבתי קפה וכתבתי על החיים. אכלתי המון כריכים זעירים מעוצבים היטב ושתיתי המון קפה חזק במאג בלי קצף, עד שעברה לי סופית הכמיהה אל הסוס המעפן עם הנסיך הצולע שלו.

החיים היו גן של שושנים. רק בלי הגנן

הקשבתי בסתר להרבה מוזיקה מזרחית והשתגעתי מהשמחה הפשוטה הלא מתיימרת שהיא הביאה לי בלב. חיפשתי ברחובות האמיתיים וברחובות המקוונים את האהבה שהמוזיקה הזאת דיברה עליה ביללות נטולות סגנון תחבירי או זיקה ספרותית.

החיים היו גן של שושנים. רק בלי הגנן.

עד שפגשתי את בייב. הוא חשב שאני מצחיקה והעריך את העובדה שהצלחתי להישאר רווקה לגמרי בעיר הפסיכית הזאת. בערך פעם בחודש הוא מצהיר שלמרות שהוא בן 50 ומשהו, הוא אף פעם לא ידע מה זאת אהבה, עד שאני באתי. האהבות שלו פשוט לא התאפיינו באחיזה חזקה במציאות. הוא היה חסיד מושבע של צמד המילים הישראלי: יהיה בסדר.

החיים בבית הפצפון שלנו נראים כמו הסרט האהוב עלינו, "מגרש השדים". לאף אחד מאיתנו כבר אין שדים בראש שעושים לו קולות וחגיגות על חשבון שלוות הנפש שלנו. עד שהשבוע התחילה תוכנית הריאליטי החדשה, הכה את הרווק המבוקש.

שכבנו במיטה והסתלבטנו על הפורמט, המתמודדים, המתמודדות, המנחים והשמלות. ממש הרגשנו שאנחנו הכי בני מזל בעולם, שאנחנו כבר לא במקום הנוירוטי הזה של היאחזות בכל אחד או אחת שהכי לא מתאימים לנו, רק בשביל להפסיק להיות לבד ולהתחיל להתנשק. כל הבנות שם השתמשו במילים טבעת, שמלת כלה, "לכבוש את ליבו" וכאלה ביטויים שהפחידו את בייב וגרמו לי לחייך חיוך ענק. ופתאום זה היכה בי.

"תגיד לי" – הבהלתי את האיש המושלם שלי שהתחיל לנמנם לי על הכתף מרוב שהחיים שלו דבש – "איך זה שאתה לא מדבר איתי על חתונה, אה? מה. לא מגיע לי פעם אחת בחיים לשמוע את המילים האלה? מה, אתה לא רוצה שנהפוך את האהבה המושלמת שלנו למסמך רשמי של משרד ממשלתי? מה אכפת לך להציע לי. אני יכולה גם להגיד 'לא', העיקר שאשמע פעם גם אני את המילים שכל אשה רוצה לשמוע מאז שהיא לומדת לדבר".

בייב שלי התפקע מצחוק. גם אני התפקעתי מצחוק, אבל רק בגלל המבוכה. חשדתי שהוא צוחק עליי, אז רציתי לשדר שאני בכלל לא נעלבת או אובססיבית. רק קרצייה.

"את עלולה להגיד כן", אמר החצוף אחרי שנרגע קצת.

אין מה לדבר. יודע מאהב נפש שרלילתו.

התינשאי לי. מה יש. אז מה אם אני בת 87. יש לי זוגיות מהסרטים. לדעתי כדאי, חשוב ונחוץ לשים עליה חותמת גומי מפלסטיק של משרד ממשלתי או דוסי שהחיים שלי מעניינים לו את התחת, אבל בלי האישור הזה אני לא באמת אדע שאני מאושרת. מה, לא ככה?

פעם אחת בחיים שלי להיות קצת חוקית. מה כבר ביקשתי. בחיי.