שוליים לייט: עניים בלתי מזיקים על המסך

בשנים האחרונות הבינו אדוני הטלוויזיה המסחרית שיש להרחיב את מעגלי המגזרים המיוצגים על מסכיה. סדרות דרמה נדדו לפריפריה, מבטאים עדתיים אכלסו את המסך לא רק בתוכניות דחקה, המוני כיפות סרוגות וזקנים של חרדים צצו מכל עבר, והדרמה המשפחתית-אשכנזית-עירונית-בורגנית שהיוותה את ברירת המחדל בעשור האחרון, נדחקה קצת לשוליים.

מנחם. הצופים הצילו אותו מחיים של עוני? (צילום: ערוץ 2)

אבל מן השוליים לא נאספו נציגים של שכבות סוציו-אקונומיות מוחלשות כדי להנעים לכם את ערב הצפייה, מפני שהם באמת לא מנעימים. אולי אפילו מפחידים: במדינה שבה צריך למחות על מחירי הקוטג', טלנובלה יומית בכיכובם של נתמכי רווחה היא סיכון כלכלי שאף חברת הפקה רצינית לא תרים.

תפרנים לרגע

הם הרי יזכירו לצופים שמאחורי תלוש המשכורת המצטמק והולך, עומדת האפשרות שחס וחלילה גם הם ייקלעו לגורל דומה: אף אחד לא רוצה להזדהות עם דמויות שהן מוכות גורל - או קורבנות של שיטה חברתית, תלוי בהשקפה שלכם. תמיד עדיף לפנטז על "מסודרים" או אפילו להתחבר לחלומות של כוכבי "עספור", תפרנים רציניים אבל לא עניים באמת.

התופעה אינה ייחודית לישראל. הטלויזיה הבריטית מתענגת על תיאורים גרפיים של עוני וניוול, כל עוד הם תומכים בהפקת ראווה ליצירות של דיקנס. סדרות על צעירים תפרנים לא חסרות בה: "שתי בירות ושקית צ'יפס", "עברייני על" ואחרות הבליח גם על מסכינו, אבל התפרנות לעולם מוצגת כמצב זמני, תלוי-גיל. כשתגדלו, אומרת הטלוויזיה המסחרית במובלע, כבר תוכלו לקנות את כל מה שיש בפרסומות. בינתיים, תחלמו על קומבינה.

זהבי ב"עספור". אעלק עניים (צילום: רותם מלניקי)

העוני הוא סוג של מטרד, שכוכבי ריאליטי מוזמנים להציג בקצרה במסגרת הביוגרפיה המרגשת שלהם, ובתנאי שהצופה מבין היטב כי עצם ההשתפות בתוכנית אמורה לפתור את הבעיה. מצבם הכלכלי הרעוע של אלירז שדה וג'קי מנחם כאחד, היו בין הגורמים שהובילו לאהדת הצופים.

זו אהדה שגובלת ביוהרה של רחמים, כי כל צופה שסימס להם יכול היה, לפחות בעייני עצמו, להידמות לאראלה ממפעל הפיס: הפייה הטובה שתחלץ אותם ממצבם ותעניק להם מליון שקל, קמפיין משלהם ומלכת יופי צמודה. עובדה, כל זה כבר קרה לאלירז התפרן-לשעבר, ותומכיו יכולים להיאנח בסיפוק: עשינו את זה. חילצנו אותו. עכשיו נראה מה יהיה עם ג'קי. כתחליף לעוני המקומי האמיתי, אנחנו מוזמנים לצפות ב"המליונר הסודי" ו"החיים בצד השני" הבריטיות ו"אקסטרים מייקאובר" האמריקנית, שיש אומרים כי תעלה מתישהו לאויר בגרסה מקומית.

מיליונרים כבדים ותאבי פרסום יורדים אל העם ומשתכנים לשבוע בשכונת עוני אי שם בבריטניה (או בארצות הברית. הסדרה חצתה את האוקיינוס בהצלחה). לרוב מדובר באנשים שעשו את הונם במו ידיהם, שמוכנים להסיגר את שווים המוערך ולתת למצלמה להתענג על בית המידות שלהם, כולל הבריכה החצי אולימפית המחוממת, ואחר כך לארוז תיק, לפברק זהות ולהשתלב בשכונה שהאטרקציה המרכזית שלה היא מזרקי סמים בכל פינה.

"אקסטרים מייקאובר": משפצים רק לעניים הפוטוגניים

במשך שבוע הם מתנדבים במיני ארגוני סיוע לזולת ואחר כך בוחרים למי לתרום סכום גדול, שתמיד מגיע לנזקקים בהפתעה, ותופס אותם הכי אסירי תודה שיש, בעוד המיליונרים המבויישים מן המפגן האמוציונלי מהגגים למצלמה שהכל מזל והכל גורל, וזו זכות גדולה לתרום ולעזור - בתנאי שזה באמת יעזור ולא יהיה סתם מתנה. הנאום הזה חוזר על עצמו כפילוסופיה מובילה: כל אחד יכול להיות עני. כל אחד יכול להיות עשיר. הכל מקרה, ובעבודה קשה אפשר להיחלץ מן השכונה, או לפחות לקנות טלוויזיה עם מסך ענק, שבה הבריכה של המיליונר תיראה ממש כאילו היא בבית.

"החיים בצד השני" מכירה גם היא בסוד החשוב הזה: עשירים נעימים לצפיה, עניים - לא. התוכנית מזווגת משפחות עשירות כקורח עם משפחות שחיות בשולייה האלימים ומוכי האבטלה של לונדון, כשבכל פעם, כך מובטח לצופים, תיחלץ משפחה אחת מן החיים הקשים שלה בזכות הזיווג לתומכים נדיבים.

עד שהחילוץ מתרחש, העניים צריכים להיות גם פוטוגניים וגם נורא מסודרים בדירות הקופסה הקטנות שלהם, גם הורים לילדים מנומסים לעילא וגם לבושים יפה, גם עובדים למחייתם וגם רהוטים בדיבורם. אלה תנאי הסף. פחות מזה לא יעבור. אף מיליונר לא יציל הומלס, ג'נקי, מובטל כרוני, קבצן צועני או אסיר משוחרר. הרף התחתון הם משפחות חד- הוריות שבהן הילדים הם בנים של כמה וכמה אבות הנעדרים מן התמונה. אפשר גם שחומי-עור, אבל בריטיים מלידה: מהגרים מוזמנים לפתור את עוניים בדרכים אחרות.

מהרחוב אל הצימר

"אקסטרים מייקאובר", היא תוכנית בה פושט צוות של קבלנים, מעצבים, אדריכלים וכיוצא באלה, כפונקציונרים של שיפוצים על בית זעיר ומוזנח, אשר הופכים אותו בתוך שבוע לווילה נאה ומאובזרת היטב לתועלת יושביו ההמומים שממלמלים בדמעות, "ת'נק יו איי. בי. סי". כמו באופציה הבריטית, גם כאן העניים לבושים היטב,

מדברים יפה, עובדים למחייתם ולא גורמים את החודש. כדי לזכות בתמיכתם הנדיבה של איי. בי. סי והספונסורים, הם צריכים לעמוד בתנאי נוסף: טרגדיה.

נשרף להם הבית הקודם והם נותרו חסרי כל? טיי פנינגטון, חמוש במגפון ובאנרגיות היטריות, יתייצב על המדשאה החרוכה ויבטיח להם בית חדש. אבי המשפחה נהרג בתאונת דרכים? יופי. יש ילד חולה במחלה אנושה, אמא שמתה מסרטן, שני הורים חרשים וילד אוטיסט ועיוור? כל אלה זכו להתגורר בבתים מפונפנים וחדשים, עם אח מבוערת בסלון, מטבח היי-טקי, גינה חדשה ואולי גם טנדר אדום ונוצץ בחניה המקורה. לפעמים משתתפי התוכנית מקבלים מלגות לקולג', לפעמים שמיטת חובות, לפעמים צימרים שיעזרו להם להתפרנס בהמשך.

מה קורה בהמשך, איך הם מממנים את אחזקת בית המידות, והאם הם באמת יכולים לעמוד בתשלומי המים לבריכה והחשמל לאח המלאכותית? את זה אין איש יודע. מותר להם להבליח למסך לרגע, לשכנע אותנו בעומק הטרגדיה, כמו גם בכך שהם נחלצו, ובזכות הטלוויזיה העולם הוא כעת מקום טוב יותר. עד לפרק הבא.