שיעור במוסר: על "מרוה מכשפה חולמת בהקיץ"

רוב ההורים שאני מכירה מיואשים מהרגלי הקריאה של ילדיהם עד כדי כך, שהם דוגלים בחופש בחירה מוחלט לצאצאיהם: לא חשוב מה יקראו, העיקר שיקראו קצת. דעת המיעוט שלי גורסת שדווקא כאשר הם ממעטים לקרוא, חשוב מאוד לצמצם את מספר המפגשים שלהם עם ספרים בינוניים. בינוניות אפשר ממילא למצוא למכביר בכל ערוץ טלוויזיה שהם דבוקים אליו. לא צריך להתאמץ ולקרוא.

פלא שמשרד החינוך התאהב? (עטיפת הספר)

את "מרוה מכשפה חולמת בהקיץ", שמתהדר בגב הכריכה במקום טוב ברשימת המומלצים של משרד החינוך, הייתי מוסיפה לרשימת ה"לא צריך להתאמץ" שלי. זהו עוד מוצר בסדרת המכשפות של אשכר ארבליך-בריפמן, היוצרת של סדרת "וינטר בלו", סופרת שיצורי הדמיון שלה - פיות ומכשפות - מותאמים לבנות מראשית גיל הקריאה ועד ראשית גיל הנעורים.

ההנחה העוברת כחוט השני בכל הספרים היא, שילדות הן יצורים עם דמיון מוגבל, השקפת עולם קונסרבטיבית לעילא וצורך בחומרים פדגוגיים מובהקים. הרשו לי לכפור בהשקפה הזאת, ולהסביר כיצד היא הורסת כל חלקה טובה בחייה ועלילותיה של מרוה, מכשפה קטנה עם כאבי בטן קשים.

ילדה מדוגמת

נתחיל בכך שמרוה היא ילדה מדוגמת למופת, לשמחת הוריה (אזוב ורוזמריניה. כל תושבי ארץ המכשפות בספר נושאים שמות של צמחי תיבול, ורק חזיר אחד, אגפנטוס, נמלט מגורל השממון הזה), היא תלמידה "חרוצה ונבונה, חדורת רצון להצליח". אלה פרטי האפיון הראשונים שהמחברת מנדבת אודות הגיבורה שלה, והם מופיעים כבר בעמוד הראשון. פלא שמשרד החינוך התאהב?

מה גם שמרוה עולה על אחותה במידות תרומיות נאות למכשפות - כי אניס היא "ילדה פראית, פחות ציתנית, פחות ממושמעת ממרוה", וגם, שומו שמיים, לא מתעניינת כמו מרווה בלימודים. בתיאור הזה, למעלה בעמוד השני, הייתי צריכה לעצור, אבל חיכיתי לקצת עלילה שתסיע בפיתוח מורכבותן של הדמויות והמשכתי. זו היתה טעות.

כי מה שעובר על מרוה היא סדרה של ארועים בלתי מוסברים בהם מופיעים פתאום יצורים ומוצרים שהיא מדמיינת ומתגשמים לנגד עיניה, מבלי שתהיה לה שליטה על הדברים. והיא גם מסתבכת בשקר: היא מאשימה את החזיר בזלילת תולעי משי מסוכרות, הממתק החביב עליה. מסתבר שכל מזונות עולם המכשפים עשויים מרכיב הגיוני לאכילה פלוס ג'יפה: שפמי חתול מסוכרים, עיני גמל שלמה במיץ שום, דברים כאלה, שהם פחות או יותר שיאי הדמיון האפשריים בספר.

החזיר, כמובן, חף מפשע, ולאורך הספר מרוה חווה התקף קשה של רגשי אשמה שמתורגם לכאבי בטן, לפיכך תרבה בבביקורים אצל דוקטור בזיליקום, שלא יידע מה קורה לה, עד שבהתייעצות עם האחות מתגלה שכדאי לספר את האמת לאמא, ואז - הפלא ופלא - כאבי הבטן עוברים! פלא שמשרד החינוך התמוגג?

מכשפות הם היצורים המעניינים ביותר בספרות הילדים. אעז ואומר שהן מרתקות בהרבה

מגיבורי על, שבסך הכל מצילים את העולם שוב ושוב, בעוד הן יכולות לעשות את זה אם מתחשק להן, ועוד נשאר להן זמן פנוי לגחמות, להפגנות של טוב עילאי או רוע נצחי, להתחפשויות ולקסמים, לקללות נוראות ולמעשים פלאיים, בתנאי שיוצריהן מממשים את הפוטנציאל הגלום בהן.

ארבליך-בריפמן מוותרת מראש, גודמת את הפוטנציאל כבר בעמוד הראשון, ומעמידה לפני הקוראות שלה תמונת ראי פשוטה עד כאב לעולמן המשוער: אמא, אבא, שתי ילדות, בית ספר, שיעורים ומבחנים, קופת חולים, משחקי תופסת - ומעבר לזה לא קורה שום דבר מסעיר או מרתק ביקום הקסום, לכל היותר משחקים בתופסת מכשפות, שזה בדיוק כמו תופסת רגילה, רק עם מטאטא.

עולמן המוסרי של המכשפות זהה לזה שמשרד החינוך היה רוצה לנטוע בילדים. ההגיון של פעולותיהן זהה לשלנו, ובסופו של דבר, בדיוק בגלל בחירותיה של היוצרת, הן משעממות נורא. כי מכשפות אמורות להעניק לנו יותר מאשר חתולים ורודים עם כנפיים ומטבעות שיודעים לדבר.

הן אמורות לאתגר את הנחות היסוד שלנו על טיבו של העולם, לא לאשש אותן בדוגמטיות או להיות קולבים עליהם תולים רעיונות כמו "לא כדאי לשקר לאמא, נהיים חולים מזה". אוהבי מכשפות בספרות הילדים העברית ימצאו כמה כאלה, כל אחת מעניינת מרעותה, ב"סיפורי תנינה", וב"אמורי אשיג אטוסה" ובאחרים נוספים מאת נורית זרחי. ואילו כאן, ימצאו בעיקר סיבות לפהק.