נטורי חארטה מאוניברסיטת חיפה
נטורי קרתא לא חייבים להיות עם זקן ושטריימל. כשמדובר ביחס למדינת ישראל וסמליה - מתברר שהדרך ממאה שערים לאוניברסיטת חיפה איננה ארוכה כל כך
עקבתי אחר הדברים, וקלטתי שנטורי קרתא וסאטמר לא חייבים להיות עם פיאות זקן ושטריימל. הם יכולים להיות גם פרופסורים מלומדים באוניברסיטה.
מתברר כי במהות הוויכוח העקרוני בעניין מעמדה והגדרתה של מדינת ישראל - יש נקודות דמיון לא מעטות בין נטורי קרתא, סאטמר ודומיהם - לבין אותם פרופסורים ודומיהם.
לפחות החרדים ישרים
מאז ומעולם עשה הציבור החרדי הפרדה ברורה בין ארץ ישראל, לבין מדינת ישראל. הארץ היא מובטחת
וקדושה, ואילו המדינה אינה אלא מסגרת אדמיניסטרטיבית שבאה להסדיר את חיי האזרחים, לגבות מהם מיסים, לסלול כבישים ולנקות את האשפה. המסגרת הזו היא טכנית בלבד, ותפקידה לנהל מנגנון אזרחי טכני לטובת האזרחים.
ראשי הציבור החרדי אומרים בריש גלי ובמשך שנים, שאין שום קדושה במדינה כמדינה. לזכותם ייאמר שהם אומרים זאת בעקביות ובנאמנות להשקפתם הרוחנית והאידיאולוגית. מבחינתם זה המשך הגלות, וכך זה יהיה עד ביאת משיח. לא פעם ולא פעמיים שמעתי מנהיגים חרדים האומרים אנחנו בגלות, ואין שום הבדל מהבחינה הזו בין ווילאמסבורג בניו-יורק לבין רחביה בירושלים. אנחנו אוהבים את ארץ ישראל, אבל אין לנו כל יחס של קדושה למדינת ישראל. מתוך כך בא היחס החרדי ליום העצמאות - להמנון, לדגל, לצפירה ולשאר סמליה וטקסיה של המדינה.
הציונות הדתית בחרה קו רוחני-הלכתי ואידיאולוגי האומר שלא רק הארץ קדושה, אלא גם המדינה. תהליך שיבת ציון הוא קדוש, והתנועה הציונית שפעלה להשיב את העם לארצו - קדושה. כל המהלך הזה מגדיר את מדינת ישראל, כפי שנאמר בתפילה לשלום המדינה: "ראשית צמיחת גאולתנו". אמירת ה"הלל" ביום העצמאות היא תולדה של השקפת העולם הזו.
אלא שבעקבות אירועים פוליטיים ומשפטיים שונים (בעיקר לאחר עקירת גוש קטיף) מתפתח גם בזרם הציוני-דתי קו אנטי-ממלכתי. ההתרוצצות ההלכתית, הפוליטית והרוחנית הזו מטלטלת את הציונות הדתית למחוזות של בירור נוקב בדבר דרכה ויחסה למדינה, ולתהליך הגאולה כתפיסתה אותו.
פלפולים אקדמיים
והנה מתברר כי שלהבת הערעור על מקומה ומעמדה של המדינה, נפלה גם בארזים אחרים. כך מתחילים פלפולים אקדמיים על קיומם של המדינה, הסמל ההמנון, וכך למשל כותב פרופ' אלון הראל, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית: "לא כל סמל ממלכתי כמו המנון או דגל צריך להיות נוכח באירועים של החברה האזרחית... אי אפשר להתעלם מן העובדה שלא כל אזרחי המדינה יכולים להזדהות עם הסמלים של החברה הממלכתית שלנו".
זו בדיוק האבחנה שעושה גם נטורי קרתא בין החברה האזרחית לחברה הדתית, ולכן גם בחברה האזרחית שלהם אין מקום לסמלים ממלכתיים. הרקע הוא שונה, אבל התוצאה דומה. במאה שערים ובאוניברסיטת חיפה לא שרים את ההמנון.
לא שאני סבור שהמדינה מושלמת ושאין מה לתקן בה, אלא כשם שאדם לא אומר לאשתו: אוהב אותך רק כשתזכי בתחרות מלכת היופי - כך אין אדם אומר למדינתו אוהב אותך בתנאי שתהיי מושלמת ותתנהגי בדיוק כפי שאני רוצה. זה לא עובד ככה.
תנו כבוד לאומי
בני הדור שלנו קיבל את המדינה כפיקדון יקר. כן, המדינה הממלכתית והפוליטית הזו, על כל חסרונותיה ועל כל היופי שיש בה.
הבחירה עכשיו היא שלנו - להיות תלויים אחד בשני או להיות תלויים אחד ליד השני. להחליט האם אנחנו
אוסף מקרי של פרטים שנקבצו במקרה לטריטוריה אחת, או שיש כאן ישות ומהות כוללת הנקראת מדינה, על כל סמליה ועל כל המשתמע מכך.
דגל הוא לא "סמרטוט", כפי שהגדיר פרופ' ליבוביץ', והמנון אינו שיר ב"כוכב נולד". אלה סמלי המדינה. לא שאני חושב שההמנון קדוש – אבל הוא הכבוד הלאומי והזהות שלנו.
לאחר 63 שנות עצמאות, גופים הניזונים מהמדינה - בביטחון, בתקציבים ובכל השאר - עדיין לא חשים את הצורך לזעוק את ההמנון בקול גדול, ולהודות על הזכות לחיות בה. זה אולי סימן ההיכר הבולט ביותר שהגלות והגלותיות עדיין מכרסמים כחיידק טורף ברבנים ובפרופסורים. מתברר שהדרך ממאה שערים לאוניברסיטת חיפה איננה ארוכה כל כך.
לפנייה לכתב/ת 
