ואם נערי הגבעות יתעניינו במילקי שוקולד?

החברה המושלמת? מה שקובע הוא השורה התחתונה במאזן. מה לומדים באוניברסיטה? כיצד להגיע להצלחה כלכלית. איך מחנכים את ילדי הגן? בדרך שתביא להם ולמדינה הצלחה כלכלית. השירות מצוין? זה בודאי קשור לכסף ולרווחים. רוצים יחסים דיפלומטיים עם מדינה? אין בעיה, כל עוד זה מביא לשגשוג כלכלי. רע לכם? קנו רכב חדש. לא מספיק טוב? החליפו מערכת סטריאו. לא עזר? תחליפו את יוגורט העיזים ליוגורט גמלים. אין ערכים? בודאי שיש - מיצוי עצמי, הצלחה כלכלית ורווחה מלאה.

אך האם אנחנו חיים בחברה כזו? האם החברה הליבראלית-מערבית-חופשית היא המקום שבו אנחנו מגשימים את הפוטנציאל שלנו? האם אנחנו באמת פורחים ובונים את עצמינו באופן רב מימדי? על שאלה כזאת אפשר להשיב בגדול, בשתי תשובות. לאחת נקרא "הליברלית" ולשניה נקרא "הנאו מרקסיסטית" או "הפוסט מודרנית" - ויסלחו הבקיאים על הבלגן הקטן שנעשה לצורך הבהרה.

ליברל: מה הוא אומר?

ליברל יגיד: בוודאי. יש לכל אחד מאיתנו חופש ללמוד מה שהוא רוצה ולבחור מקצוע מרתק. החברה עשירה ביחס לעולם השלישי, ומאפשרת לנו חיי נוחות. אנחנו יכולים להגיע לחופשות סקי, ומי שלא יכול להרשות את זה לעצמו יכול להגיע לפסטיבלים של ניו אייג' במדבר. יש לנו כל כך הרבה אפשרויות ואנחנו כל היום עסוקים בבחירה חופשית ובהגשמה עצמית. גן עדן עלי אדמות.

כל זה, כך יגידו הליברלים, לא נכון רק לגבי הקצה של הקצה של העשירים ביותר, אלא גם מתאים פחות או יותר לרוב החברה. בסך הכל החברה מספקת לנו חיים סבירים של מיצוי, אם לא בעבודה, אז לפחות אחרי יום העבודה. אני עובד בעבודה מפרכת ולא מספקת? לפחות אני יכול לצאת בערב למסעדה, ואם גם את זה אי אפשר - לפחות יש בידור טוב בטלוויזיה, אפשר מדי פעם לנסוע לחו"ל, מה רע?

הפוסט מודרניים: להיות או להיות?

לעומת התשובה האופטימית הזאת, יציג הצד השני טיעון אחר; הוא יגיד שאנחנו מיטמטמים ומטומטמים על ידי המשטר הפוליטי כלכלי שבו אנחנו חיים, וככה היכולת שלנו לבנות את עצמנו כעמוקים ורב ממדיים נעלמת. הקפיטליזם המאוחר, יגידו מתנגדי הליברליזם, סותם לנו את הפה, את המוח ואת הידיים בשלל מוצרים, חלקם חומריים כמו מילקי, ואחרים "תרבותיים" יותר, כמו תוכניות בידור בטלוויזיה.

אותם אנשים יגידו, שבמקום להתעסק בפיתוח עצמי אמיתי, אנחנו בולעים כמויות גדולות של זבל במשך חיינו ומשתמשים ברבדים השטחיים ביותר של החיים שלנו.

הטיעון הזה גורס למעשה, כי הדילמות העמוקות שאפיינו את חיי העומק של העבר, הוחלפו בדילמות שטחיות ומלאכותיות, למשל במקום "להיות או לא להיות" אנחנו מתלבטים בין מילקי שוקו למוקה, ואת השאלה - איך יראו חיי הנפש והגוף שלי עם אהובתי? החליפה שאלת הריצוף שיהיה לנו בחדר השינה. אנחנו מלאי דילמות, אבל הדילמות שלנו מטומטמות. אנחנו לא ממצים את עצמנו ולא מתפתחים. אנחנו בוחרים אסלות.

אנשים אלה יגידו, שנמיכות הקומה הנפשית והאינטלקטואלית הזאת שקולה לחיי ניוון. אלה חיים לא ראויים, שגם פוגעים בחופש הכלכלי שלנו. מה שאנחנו צריכים זה להתפתח, להשתחרר ולייצר את עצמינו כאנשים חופשיים.

אולי הגזמנו

אבל רגע, הטיעון הזה הוא פרנואידי, יגידו הליברלים. מה אתם רוצים מאיתנו? הם ישאלו את המרקסיסטים החדשים ואת המבקרים הפוסט מודרניסטים. יש לכם בעיה עם חיי נוחות? אתם מעדיפים לראות אותנו בעוני? בדלות? ובכלל, מי אמר שדווקא דלות, כאב ועוני מביאים למיצוי עצמי?

נכון, השקעתי כסף באסלה, ריצפתי יפה והשקעתי המון זמן בהתלבטות. ונכון, אני גם רואה ארץ נהדרת בטלוויזיה, אבל אני עובד כמתכנת בחברת היי טק ועסוק כל היום באתגרים שכליים. הבעיה שלכם היא העומק שלנו? מי שמכם לקבוע מה נמוך ומה גבוה? מי יוכיח לנו שאנשי העבר הלא קפיטליסטי היו עמוקים יותר? אתם נוסטלגיים ללא שום הצדקה.

הליברלים שבינינו יגידו גם דבר נוסף: תנו לנו קצת שלווה. תנו אוכל, תנו הנאות. עזבו אותנו ממיצוי עמוק וממחשבות גבוהות על אופיו של האדם וטבעו. תנו לנו לחיות חיים שקטים, אל תבקשו מאיתנו להשתחרר מדיכוי ולמרוד, ובכלל, אל תבקשו מאיתנו להיות מלאי אידיאולוגיה.

מה רע בקצת טמטמת?

לאישוש טענתם יגידו הליבראלים - אדם וחוה השתעשעו בגן העדן; הם נתנו שמות לבעלי החיים, השתזפו בעירום וראו בטלוויזיה ארץ נהדרת. היה להם רע? לא בטוח. נכון, הם לא היו עמוקים ולא מיצו את עצמם, אבל היה טוב, או ככה לפחות מספרים לנו.

נניח שאנחנו אמידים, או אפילו אנשים בעלי יכולות כלכליות ממוצעות - מה רע בקצת טמטמת וחיים טובים? הנה, דמיינו לעצמכם עולם מושלם: נערי הגבעות מתעניינים במילקי שוקולד, ברדיו טייפים חדישים, ובדגם האחרון שהוציאה מרצדס. פול פוט, הרוצח הקמבודי המהפכן, ונציגי מהפכות "מרקסיסטיות עלק" אחרים, מתעסקים בריצופים שונים בדירה המשופצת שלהם. איזו חברה יפה ומוצלחת היתה לנו, לא?

על כך יגידו ניאו מרקסיסטיים: לא, ממש לא. חברת מילקי מוקה שכזו, היא חברה שמתקיימת בה אפירמציה של מצב דכאני, ובתגרום לעברית - כך חוזר ומשתמר מערך שלא נותן לבני האדם לצאת החוצה מתוך הדיכוי שלהם. המציאות המטמטמת שומרת את בני האדם על אש קטנה ומשאירה אותם בתנאים חומריים טובים איכשהו, אך רחוקים ממה שיכלו לקבל לו היו בשלטון ראוי יותר.

ומדוע בני האדם מסכימים לכך? לפי הניאו מרקסיסטיים, זה בגלל שהם מיטמטמים וחושבים שיש להם את הכל, מבלי שהם ערים לדברים רבים שנלקחים מהם. פרנואידי? אולי, אך מה האופציות האחרות? בשבועות הבאים נראה מה היה מציע מרקס כתחליף.

ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com