הרקדן שרון לביא: "נדודיי - גלות מרצון"
אחרי שנים בהן בסס את מעמדו כרקדן סטפס וייסד להקה מצליחה בספרד, חוזר שרון לביא לסדרת מופעים ראשונה בבית. ראיון עם רקדן שהנדודים בשבילו הם בית
לפני עשר שנים ארז רקדן הסטפס, שרון לביא, מזוודה והחליט לנסות את מזלו בספרד. סצנת המחול הישראלית, שמתמקדת בעיקר ביצירה מודרנית עכשווית, השאירה את הסטפס מאחור ולביא, שביקש ללמוד ולהתפתח בתחום, נאלץ לפרוש כנף. הוא השתלב בלהקת סטפס קטלאנית, הקים להקה משלו וכעת הוא חוזר להופיע לסיבוב הופעות ראשון בבית.
את טבילת האש הוא עבר כרקדן אורח במופע של סילביה דוראן במרכז סוזן דלל בשבוע שעבר, אבל המבחן האמיתי מול קהל ישראלי יהיה ב-9 ביולי בהיכל התרבות בראשון לציון עם המופע "רסיסים", קולאז' ממיטב יצירותיו בשנים האחרונות בביצוע רקדנים ישראלים וספרדים. המופע, שהציג בבכורה בחודש מרס באחד מפרברי פריז, יתארח בשבועות הקרובים גם בפסטיבל המחול בכרמיאל ובמרכז סוזן דלל, ובין המשתתפים בו גם הזמר, הראל סקעת.
"מוזיקה ישראלית תמיד ליוותה את השיעורים שהעברתי בספרד ומשהו בשירים של הראל, בקול שלו, בישראליות המסוימת והלא מתיפייפת שהוא מביא איתו, מאד דיבר אליי. אולי זה קשור לנוסטלגיה", אומר לביא, "כשבניתי את המופע, חיפשתי מוזיקה מגוונת שתתחבר לסגנונות מחול שונים ותאפשר לי גם לצאת ממסגרת מבודדת של עבודה ולהתחבר לאחרים. פניתי להראל בלי ציפיות מיוחדות כי לא הכרנו קודם, להפתעתי זה עניין אותו.
סקעת. המוזיקה מחברת ביננו (צילום: דודו אזולאי)
בכל העבודות שלי, מוזיקה היא חלק דומיננטי. סטפס הוא הרי לא רק מחול אלא מוזיקה וביט שהגוף הופך בו לכלי הקשה. זה מחבר ביננו". במופע ישיר סקעת בין היתר גם את "Nature Boy" לסולו של לביא.
צועד חזרה הביתה
"אני חוזר לישראל ממקום בוגר יותר וזה מרגש", אומר לביא במהלך החזרות למופע, "זו לא התרגשות שמקפיאה אותי אלא כזו שמשמחת אותי מאד. זו הזדמנות להציג על הבמה בישראל עבודות שאני מאד אוהב ולחלוק במה עם רקדנים שאני עובד איתם שנים. גם בעבודה עם הראל סקעת יש משהו מרגש, שמאפשר מעבר לחיבור ביננו, גם חשיפה לקהלים אחרים שלא בהכרח מחוברים למחול ובערב".
לרקוד סטפס הוא התחיל במרכז למחול שהקימה צביה ברומר ברעננה. ילד בן 13, בן לעולים חדשים מרומניה, שחיפש מפלט במחול. "כשהייתי בן 8 עברנו לוונצואלה בעקבות משרה שקיבל אבי בשגרירות ישראל. חזרתי לארץ כנער מתבגר והדרך היחידה להתמודד עם העולם היתה לרקוד", הוא אומר, "החזרה לארץ היתה מורכבת. זה לא קל לכל ילד ובוודאי לילד רגש ואמנותי. אפשר להגיד שברחתי אל המחול".
שרון לביא בפעולה. (צילום: Ismael Tato)
הרקע המשפחתי לדבריו אפשר לו לצמוח ועודד את היצירתיות שבו. "תמיד רקדתי. זה היה ניסיון לבטא את המוזיקה דרך הגוף. אולי בגלל שברקע היתה נגינה בפסנתר, שהוא הרי כלי הקשה, החיבור לסטפס היה כל כך חזק. זה החיבור האולטימטיבי של ריקוד למוזיקה שהגוף עצמו יוצר. ברור היה לי שכדי להיות רקדן סטפס טוב, אני צריך לגעת גם בתחומים אחרים כמו בלט קלאסי, בלט מודרני וג'אז", הוא אומר, "חיפשתי את הסגנון האישי שלי".
רקד כל הדרך לכיתה
עוד לפני גיוסו לצבא שימש לביא כמנהל מגמת הסטפס במרכז למחול ברעננה. בזמני שיא היו לו כ-150 תלמידים. לביא היה גם רקדן הסטפס הראשון שקיבל מעמד של רקדן מצטיין בצה"ל, תואר שמאפשר תנאי שירות נוחים לשלושה רקדנים נבחרים מדי שנה. "אני מאד גאה בהכרה של רשויות הצבא מכיוון שזה נתן למה שאני עושה גושפנקא. פתאום ממסד המחול השמרני והאליטיסטי התייחס לסטפס כאל מחול רציני".
אתה אומר שעד אז ההתייחסות לסטפס היתה מזלזלת?
"לא מזלזלת, אבל מול מרתה גראהם והמחול המודרני, תמיד התייחסו פה אל הסטפס כאל ז'אנר בידורי צעיר שכרוך ושייך לברודווי. בכל מקרה לא לקחו אותו ברצינות יתרה. אני מבין את זה. סצנת המחול הישראלית שנלחמת על קיומה מגוננת על ההגמוניה והשליטה שלה במרחב. מכאן, כשקיבלתי את ההכרה הזו, הוכחתי לעצמי שיש לסגנון המסוים הזה מקום. זה הפך לתפקיד בשבילי. הייתי חייב להיות המגשר, זה שמקיים דיאלוג בין עולם המחול הרציני לז'אנר שאני מייצג".
לרקדני סטפס אין ממש לאן לשאוף בארץ.
"עזבתי מסיבות רבות שהצטלבו. הרגשתי שהתפקיד שלקחתי על עצמי כבד ורציתי להשתחרר ממנו. הייתי ילד בן 23 שעוד לא יצא מבית הוריו עם אחריות אדירה על בית ספר ותלמידים וזה חנק אותי. הבנתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ושאני צריך להתפתח, להיפתח, לרקוד ולא רק להרקיד. פה בארץ אין איפה. הסטפס הוא בשולי המחול אם בכלל. רציתי לממש את המאוויים שלי כרקדן לצד יצירה והוראה שתגדיל את מרחב השיח בתחום".
לפעמים זה מרגיש בודד. (צילום: Ismael Tato)
"קטלאניה לא אוהבת לראות את עצמה כספרדית ואולי לכן כל מה שהוא לא ספרדי, מתקבל בה בברכה. זה נכון למחול המודרני, לג'אז האמריקני וגם לסטפס. ברצלונה מקדמת עשייה ייחודית שגורמת לה להיות קוסמופוליטית ואני חושב שבגלל זה בדיוק מצאתי בה את מקומי. ספרד לאומית בינה לבין עצמה אבל באותה נשימה היא גם פתוחה להשפעות ולחידושים. תמיד הרגשתי בה טוב. תמיד הרגשתי בבית. מעולם לא הרגשתי זר".
הרכב ישראלי נוסף שמאד מצליח בספרד הוא "מיומנה" וזה מעניין כי גם הם מביאים לבמה את מה שמכונה: תיפוף גוף.
"זו מקריות מוזרה. אני מניח שגם מיומנה מצאו בספרד חיבור. אולי זה קשור לתרבות הפלמנקו ולקצב של המקום. אני לא יודע. מבחינתי זה לגמרי נסיבתי. אם יש קשר, אני לא מודע לו. גם העיתונות הספרדית תמיד שואלת אותי על זה. אבל מה שמיומנה עושים שונה מאד ממה שאני עושה. זה כמו רומא ופריז, הן שתיהן יפות אבל שונות מאד".
הישראליות לא נוטפת ממני
הישראליות שלו, לדבריו, מעולם לא זכתה להתייחסות מיוחדת בספרד. "אולי כי אני לא מאד ישראלי בגלל שאני מגיע מבית של עולים חדשים עם היסטוריה של מעברים בין מקום למקום והגירה מובנית", הוא אומר, "אני מאד מתחבר לישראליות, אבל היא לא נוטפת ממני. גם Tapeplas, הלהקה שהקמתי, הביאה איזו שהיא אוניברסאליות. כל הרקדנים היו קטלאנים והמוזיקה היתה מיקס ממיליון מקומות – מוזיקה קלאסית, רוק, פופ, מוזיקה אתנית".
הנדודים לא גובים מחיר?
"לקח לי הרבה זמן להבין שיש מחיר והוא קשור לבדידות בתוך בועה שאתה יוצר לעצמך ברמות שונות, אישית ומקצועית. זה מתפוצץ בשלב מסוים. אתה מרגיש כמו אבן מתגלגלת. אבל אז, אתה אוסף את עצמך ומתחיל מסע לגילויים חדשים. זה גלות מרצון. נסעתי להגשים חלום וזה היה הדבר ההגיוני לעשות. מצאתי את עצמי בברצלונה בתוך סביבה שבה הרבה אנשים בגילי מצליחים לממש את האהבה לריקוד המוזר והמעניין הזה. זה נכון שהקושי הגדול הוא המרחק מהמשפחה, אבל הם איתי תמיד".
"הישראליות היא לא נוטפת ממני" (צילום: Isabel lasa)
את ישראל עזב אחרי שהריץ במשך שנתיים במסגרת סל תרבות ואמנות לעם את המופע "קשב קצב". במסגרת זו נולד גם שיתוף הפעולה הראשוני עם המתופף ירון אנגלר, לימים בוגר המחלקה למוזיקה בברקלי ומי שניהל ביחד איתו את להקת "Tapeplas" בספרד ועם הרקדן חופש שכטר.
לברצלונה הגיע אחרי שעבר אודישנים ללהקת CamutBand, שבדיוק נאלצה להיפרד מאחד הרקדנים הראשיים. גיום אלונסו, הרקדן שפינה את מקומו ובכך פתח ללביא את הדלת לספרד, יתארח במופע שלו בישראל.
איך ספרד קיבלה את פניך ומה הקשר שלה לסטפס?
לצד ההופעות עם להקת CamutBand הקים לביא ביחד עם אנגלר בית ספר למחול ולהקה שזכתה להצלחה במעגלי המחול והמוזיקה בספרד. "בום באך", המופע הראשון, סבב סביב עיבודים חדשניים של אנגלר ליצירתו של המלחין הגרמני. את המופע השני, "Monkies", יצר בשיתוף עם חופש שכטר. אחרי שנים של הצלחות שזכו גם להכרה ממסדית בספרד, החליט לביא לאחרונה שהגיע הזמן להיפרד מהלהקה ומבית הספר.
"פתאום הרגשתי שיש לי צורך להתנתק מהמטען שאני סוחב על גבי. בית ספר ולהקה זה מערכת שלמה שצריך לתחזק.
זה רקדנים ותלמידים שתלויים בך. זה כבד וכובל", הוא אומר. גם המצב הכלכלי באירופה בכלל ובספרד בפרט היו היוו זרז להמשך הנדודים. "המון פרויקטים התבטלו. המון תמיכות ממשלתיות קוצצו. בארבע השנים האחרונות קיבלנו תמיכה ממשלתית משמעותית ובשלב מסוים אתה מוצא את עצמך כבול למערכת. החיים משתנים, הצרכים משתנים, אתה גדל ומבין שיש גם דברים אחרים ליד המקצוע, שהוזנחו. אני בשלב של לגלות מחדש את החיים".
מה השתנה?
"התרחקתי, טעמתי, עשיתי. היום, אולי מתוך בגרות מסוימת, אני כבר פחות בועט. היום יש יותר היבטים בחיי שמכתיבים את דרכי והם לא סובבים רק סביב עשייה ועבודה והגשמה בתחום הזה. גם ההופעות בארץ הן מתוך רצון להתקרב אחרי שנים של התרחקות. התבגרתי. עכשיו אני מרגיש שאני יכול ורוצה להציג את המטען שספגתי. אני מרגיש שיש לי בסיס איתן".
