סווייד: מבוגרים יותר ועדיין כה צעירים

כשברט אנדרסון, סולן להקת סווייד, ומאט אוסמן, הבסיסט שלה, הגיעו לכאן במסגרת סיבוב הסולו של אנדרסון ב-2007, הם ידעו מה הקהל הישראלי רוצה לשמוע. מי שהגיע אז להופעה, זכה להתרפק על ביצועים רבים לשירים של סווייד, שנכתבו לפני יותר מעשור.

• תמונות נוספות מהמופע של סווייד מחכות לכם בעמוד הפייסבוק שלנו
  

אמש (ו'), ארבע שנים לאחר מכן, אותו קהל מעריצים (שלפי טווח הגילאים מכיר את הלהקה מאלבומיה הראשונים), קיבל בביתן 1 בגני התערוכה בתל אביב את מה שהשתוקק לו באמת בהופעה ההיא. במשך שעה ורבע בה ניגנו כמעט בלי הפסקה, סווייד הופיעו כאילו שלא התפרקו לפני שמונה שנים, וכאילו שהניינטיז לא נגמרו אף פעם.

אנדרסון. so young (צילומים: עוז מועלם)

לאחר המתנה ארוכה של שעתיים מפתיחת השערים, הם פתחו את ההופעה בבחירה מפתיעה בשיר פחות מוכר מהאלבום השני: "This Hollywood Life". השיר האנרגטי בו אנדרסון הפליא להגיע לטונים הגבוהים שמזוהים עמו, חימם היטב את הקהל, שרובו ידע את מילות כל השירים, וצרח בהתלהבות, בנים ובנות כאחד.

עדכני, כמעט

למעט שני שירים מאלבומם הרביעי, "Can't Get Enough" ו"Everything Will Flow", סווייד ביצעו לסירוגין שירים ובי סיידס משלושת אלבומיהם הראשונים. בין אם היה מדובר בשיר שקט כמו "The Wild Ones", בלהיט מהיר כמו "Trash" או בביצוע המדויק והמרגש של "New Generation", סווייד הגישו אותו במלוא האנרגיה והזיעה. 

סווייד, כמו חפלה מזרחית מן המערב

למרות שחלק מחבריה עברו את גיל ה-40, הם הפגינו כושר מצוין, במיוחד אנדרסון שקפץ, רקד, הפגין חום והפעיל את הקהל עם כפיים כאילו היה מדובר בחפלה מזרחית, ולא בלהקה של בריטים בגיל העמידה.

אנדרסון לא בזבז זמן על דיבורים. כשהוא רצה להתקרב לקהל, הוא פשוט ירד אל השורה הראשונה ותפס את היד למי שעמד קרוב מספיק. הוא ניצל כל מקטע בשיר בו הוא לא שר כדי לרקוד, לשחק עם המיקרופון כאילו היה לאסו ואף לכרוך אותו סביב עצמו, ולהלהיב את הקהל שהריע לפי הקצב שהוא הכתיב, והשתלהב יותר ככל שכפתורי חולצתו הלכו ונפרמו.

אנדרסון מכתיב את הקצב

תאורה צבעונית הבליטה את כל חברי הלהקה באופן שווה, והתחלפה משיר לשיר. שני מסכי ענק הקרינו באופן דינאמי את המתרחש למי שעמד רחוק, אך יותר מפעם התמונה קפאה, וההקרנה יצאה מסנכרון. בעיית סאונד במהלך השיר "By The Sea", השביתה לכמה רגעים את הבאס והפריעה לגיטרה המובילה, אולם סווייד המשיכו לנגן בזמן שהוחלף מגבר, ולא נתנו לתקלה לשבש את מהלך ההופעה.

מה, כבר נגמר?

למעט ניל קודלינג, הצעיר שבחבורה, המנגן על קלידים וגיטרה לסירוגין, שנראה עגום למדיי, יתר החברים הציגו חזית מאוחדת של להקה שכוחה עדיין במותניה. מאט אוסמן על הבאס, ריצ'רד אוקס על הגיטרה וסיימון גילברט על התופים, אמנם לא גנבו את ההצגה לאנדרסון, אבל נראו נהנים להעניק לקהל מופע מושקע.

למה נפרדים כל כך מהר? אנדרסון על הבמה

השיר האחרון לפני ההדרן, "The Beautiful Ones" הושר בהילוך מהיר יחסית לביצוע הרגיל שלו, שבדומה לכל ההופעה, עבר מהר מדי. סווייד ביצעו 17 שירים, רובם זלגו זה לתוך זה בהתפוצצות של אנרגיה על הבמה.

למרות שמדובר במספר מכובד, כשהגיעה העת להדרן, הם הסתפקו בביצוע שיר אחד בלבד, והותירו את הקהל עם תחושה שההופעה נקטעה לפני הזמן.

השיר האחרון, "Saturday Night" אותו אנדרסון שר ברובו למטה, עם השורה הראשונה בקהל, היה אכן מרגש מאוד, ואפילו חילץ חיוך מקודלינג החמוץ. אולם, חבל שסווייד לא ביצעו מול הקהל שקיבל אותם בכל כך הרבה אהבה, עוד שני שירים לפחות.

טוב שנשארנו עם טעם של עוד, אבל ההופעה היתה הופכת לחוויה שלמה יותר, לו היינו מקבלים כמה דקות נוספות של בריטפופ, שבוצע באופן חי כל כך ולא הרגיש כמו נוסטלגיה בלבד.