לייבש את השממה: "הקיבוץ" של מודי בר-און

עוד שתיים-שלוש סדרות כאלה, ומודי בר-און וענת זלצר ימצאו את עצמם על במת הזוכים בטקס קבלת פרסי ישראל לטלוויזיה. אחרי "מדינת היהודים", "תל אביב", "האריה ששאג פעמיים", "הכל פתוח" ועוד - רק צריך לייחל שהרשימה תתארך טיפ-טיפה והיצירות הבאות שבה, יהיו משובחות כמו אלה שראינו עד כה. וגם כמו "הקיבוץ", המיזם החדש של השניים, שהפרק הראשון שלו שודר אמש (שבת) בערוץ 8.

"הקיבוץ". החיבור של בני האדם לרעיון (צילום: ערוץ 8)

בידיים פחות מיומנות, זה יכול היה להסתיים בפספוס ענק ובשממון מפוהק, אבל היוצרים לא בחרו לעסוק בעלייתו ונפילתו של הקיבוץ כפרק אידאולוגי בתולדות התנועה הציונית, אלא במה שמעניין צופי טלוויזיה: החיבור שבין בני אדם לרעיונות, כשבני האדם בקדמת הבמה ואל הרעיון אפשר להתייחס במגוון צורות, מהתפעלות ועד ריחוק הומוריסטי.

"ואולי לא היו הדברים מעולם", קראו לפרק שהוקדש בעיקר לחלום; בתמהיל מצויין של סטילס, קטעי ארכיון, ראשים מדברים, עיטור מוסיקלי קצבי ותסריט קליט, אבל בשום אופן לא נמוך מצח. בר-און הוביל את סיפורם של אנשים צעירים מאוד שמרדו בהוריהם, התעטפו באיזמים ובאו ליישב שממה רומנטית, כשהם חדורי להט הורמונלי ואידאולוגי מבלי שתהיה להם היכולת להפריד בין זה לזה.

החלום ושברו

מובן שהם נתקלו בשברו של החלום כשהיה עליהם לנפץ סלעים ולייבש ביצות, אבל היו

ביניהם גם אלה שהמשיכו והנחילו לבניהם ולחבר הישראלית כולה רעיון גדול, יפהפה ומופרך של חיי שיתוף מבוססי חקלאות, עם המון המון דיונים על כל פסיק ומינימום פרטיות ואינטימיות.

דרך ההובלה של בר-און, מתברר לצופים שהאבות המייסדים האמינו כי צורת החיים שהם בחרו בה איננה סוג של אלטרנטיבה, כי אם מה שיהיה, אם רק ישתדלו, דרך חיים למאות אלפים. שכוחו של הרעיון היה בהענקת משמעות גדולה לחייו של היחיד, גם אם הוא נאלץ להיפרד מכל בגדיו ולהעבירם למחסן המשותף, ושהמהפכה החשובה והקשה מכולן, גרעין ההצלחה והכשלון גם יחד, לא נמצאה בתפיסת הקולקטיב, אלא ביחס אל היחיד ואל התא המשפחתי.

בין זום-אין תסריטי אל הפרטים הקטנים ביותר (הידעתם שהוריו של משה דיין, הילד השני של דגניה, עזבו בזעף אחרי שאמו העזה לבשל במטבח משלה והשליכו לה את הפתיליה מן החלון? בגלל זה ייסדו הדיינים את נהלל) לבין דיון בשאלות הגדולות (ראשית ימי השומר הצעיר כתערובת של חסידות מיסטית ולהט דתי-פסיכולוגי עצום), בר-און מנווט את הסיפור בכריזמה כזאת, שהייתם מוכנים להישאר איתו אפילו בסדרה על חייהם החברתיים של דגים.

ייתכן שהכריזמה מדבקת וייתכן שזו רק בחירה נבונה ביותר של מראוינים. דוקטור אלון גן, פרופסור חיים בלבן, הסופר אסף ענברי, דוקטור נילי נופר ואחרים, הם חוקרי קיבוץ אבל גם קיבוצניקים בעצמם, כך שדבריהם לא מגיעים ממגדל השן ומונחתים על הצופה מלמעלה, אלא נאמרים גם מתוך קירבה אינטימית של התנסות אישית. במלה אחת ויחידה: מצוין.