השמן והרזה: על ספר הילדים של ליהיא לפיד

שני סבים התקבצו בספרה החדש של ליהיא לפיד, "סבא השמן וסבא הרזה" - ולא קשה לנחש כבר בשלב הזה מה המאפיינים המרכזיים של כל אחד מהם, כמעין לורל והארדי של המאה העשרים ואחת, גרסת הספר. לנכדה המספרת את הסיפור היה קל ופשוט להפריד בין שני הסבים שלה, אלמלא אירעה תקלה מצערת ולשניהם קראו אברהם. ועד שמצאה הקטנה דרך להבדיל ביניהם, העניינים רק התחילו להסתבך.

קוים שמזכירים את הילדות (איורים: יזהר כהן. עטיפת הספר)

גרעין הסיפור של לפיד נולד בסך הכל עם הרבה כוונות טובות ופוטנציאל קסום, אבל בדרך משבשים אותו שאר רוח קטן מדי והרבה סטריאוטיפים הנקשרים לכל אחת מדמויות הסב.

כך באחת ההשוואות המרכזיות בסיפור, מתואר הסבא הרזה כמי שמתעורר תמיד מוקדם בבוקר ופונה מיד לתרגילי התעמלות, בעוד שהסבא השמן רק ישן, וישן - וישן עוד קצת. כי שמנים, כידוע, עייפים מאוד גם מבלי לעשות כלום, כך שהם אוהבים לישון עד מאוחר ובאופן כללי עצלים למדי.

הסבא השמן לא רק אוהב את החיים ומוכן "לטרוף" אותם במלואם, אם להיצמד למטפורה המתאימה יותר לרוח הסיפור, אלא שהוא גם חסר זהירות וחסר אחריות לעומת הסבא הרזה. זה האחרון מתואר כמי שמקפיד להוציא את החרצנים לפני שהוא נותן זיתים לנכדתו (לצד מלפפון ועגבנייה, כי אצל הסבא הרזה אוכלים "רק דברים בריאים"), אבל אצל הסבא השמן? הילולה וצהלה! במקום לצעוד בים כמו עם הסבא הרזה, הולכים לבלות בלונה פארק, ושם הנכדה החביבה מורשית לעלות למתקנים אף על פי שחסרים לה כמה חודשים כדי להגיע לגיל המתאים.

ההדוניסט מול הסגפן. זה מה שקיבלנו? 

בארוחת הבוקר בביתו של ההדוניסט (אחרי שקמים מאוחר בוודאי) אוכלים תמיד "מרשמלו, עוגה ושוקו בשקית", ולמעשה הסבא השמן אינו מגלה כל עניין בבריאותו שלו או של נכדתו. בהמשך, נוהג הסבא השמן לספר לנכדה גוזמאות ולהתעקש על נכונותן תמיד, בעוד הסבא הרזה דבק ברצינות הארצית, בלימודי מדע, באותיות ובמספרים. לעומת הסבא השמן שצוחק תמיד צחוק מתגלגל, הסבא הרזה קפוץ עד כדי כך שהיא מתכננת "יום אחד ללמד אותו איך צוחקים".

יש גבול לחריצות

אז מה קיבלנו בינתיים? סבא אחד שמן, שמח, צחקן, עצלן, חסר אחריות, חסר שליטה עצמית (לעולם אינו זורק גביע גלידה לפח, גם אם שבע כבר) וגוזמאי; וסבא אחד רזה, בריא, ספורטיבי, רציני עד חוסר דמיון, חרוץ - ואינו צוחק אף פעם.

כאמור, הרעיון של לפיד על שני הסבים המתקרבים זה לזה והמלמדים זה את זה צורות חיים אחרות מרענן דווקא, אבל הביצוע הדיכוטומי כמעט מעליב. סט התכונות הסטריאוטיפיות הנקשרות בסבא השמן - כולל שמחת חיים וסיפור הבדיחות - יוצרות תמונת עולם שטוחה הרבה יותר מעבר למה שהתכוונה אולי לפיד, להראות בתום מסע השינוי. אפילו כשהסבא השמן מכין סוף-סוף ארוחת בוקר בריאה בהשראת הסבא הרזה, את הזיתים המפורסמים הוא קונה "כאלה שבאים מוכנים, בלי חרצנים". בכל זאת, החרצנות היא כנראה גבול לחריצות.

"אני לא רוצה שני סבא אברהם זהים" 

הדמויות המורכבות שהיו אמורות להתקיים בסוף הסיפור, לאחר שכל סבא הציץ דרך הצוהר שנפתח אל עולמו של הסבא השני, הן כמובן תוצר הגיוני הרבה יותר מנקודת ההתחלה שלהן, אף על פי שכעת מתקשה הנכדה להבדיל בין הסבים והיא מנסה לשדל אותם לחזור ולשמור על ייחודיותם ("כל הכיף היה שהייתם אחרים. אני לא רוצה שני סבא אברהם זהים").

"עוד כמה עגבניות לשמן", היא חוששת, ו"עוד כמה גלידות לרזה", יקרה "דבר נורא" והיא לא תוכל עוד להפריד ביניהם ולזהות מי הוא מי. מה קרה לכל החוכמה היפה של העמודים הקודמים על הלמידה מהאחר? אפשר כנראה לוותר - ועל זה גם הסבים מסכימים.

באמת שאין שום צורך בפוליטיקלי קורקט מעושה בספרים לילדים או בכלל, אבל גם סטריאוטיפים דוגמת "חסמבה" אינם מתגלגלים עוד בקלות על הלשון כמו לפני כמה עשורים, ומבסיס מוצלח נותרת רק תחושה לא נוחה במרחב המשולש הזה שבין סיפור, ילד והורה.

מול ההחלטיות הנחרצת של לפיד עומדים האיורים שובי הלב של יזהר כהן, מי

ששיתף איתה פעולה גם בספר "לחש הקסמים". כהן, כמו נעצר שלב או שניים לפני הגימור הסופי של האיורים והשאיר אותם במצב מעין סקיצתי עדין, שבו קווי הרישום מונכחים על הדף ומוסיפים למתרחש בעמוד תנועה חיננית וגם משהו מן הילדותיות.

הצבעוניות השקטה על דפים בגוון קרם מחזירה אל טעם ילדות "של פעם", והעיפרון המשרטט עוד ועוד קווי עופרת כדי למצוא את האחד המדויק והנכון, מסייע לתחושה החמימה הזאת, ומתרחק מהאיורים המלוטשים בגרפיקה בוהקת שכולה רעשי מחשב ואנימציית טלוויזיה.

דווקא החשיפה המכוונת והנעימה באיורים של הקצוות הפרומים ושל האזורים האפורים הלא-מוחלטים, מדגישה עוד יותר לאורך הטקסט את הפסקנות הטורדת שמעמידה שני "סבא אברהמים" בשבלונות בעל כורחם.