דייטינג: לחכות לאריה או "להסתפק" בג'ירפה

הסרט הכי יחסימי שתוכלו לראות בקרוב, "בגינרס", אינו קומדיה רומנטית סטנדרטית מהסוג שהקנה למג רייאן תהילת עולם. "בגינרס" של מייק מילס הוא סרט מורכב, שהגיבורים שלו הם לא רק גבר ואשה מאוהבים, אלא גם הומו מזדקן וכלב. בנוסף, מהדהדים ברקע עוד שני בעלי חיים שלקוחים ישירות מעולמו של מיץ פטל הארנב - ג'ירפה ואריה.

בואו לדבר על בררנות גם בפייסבוק של ynet יחסים

כמה מאיתנו ממשיכים בעצם לחכות לאריה, מישהו עם מפרט מאוד מדויק שהכי מתאים לנו, לדעתנו, ולא מוכנים אפילו לנסות את הג'ירפה? זו בדיוק השאלה של "רשימת המכולת" המפורסמת. בתוך ג'ונגל ההכרויות, בו מסתובבות בעצם המון חיות, מכל המינים, אנחנו מחכים כל חיינו דווקא לאיזה "אריה" או "לביאה" מסוימים, עם גובה מסוים, מבנה גוף או צבע עיניים, עם רקע אקדמי מסוים. מה הסיכוי לפגוש דוווקא את האריה המסוים? האם הסיכוי להיתקל קודם בג'ירפה, או בפיל, או בנמר, או בכל בעל חיים אחר, לא גדול יותר?

יחסים, יחסים, יחסים (הטריילר של 'בגינרס') 

על הסרט:

להתחיל את החיים מחדש

"בגינרס", שעולה למסכים ב-7.7, מבוסס על סיפור אמיתי. מייק מילס מספר: "הכל החל מספר חודשים אחרי פטירתה של אימי. אבא שלי יצא מהארון. הוא היה בן 75 , לאחר 45 שנות נישואין, ובמקום להתאבל הוא התחיל את החיים מחדש. היה לו תיאבון אדיר לשנות את חייו, תיאבון שלי, מבחוץ, נראה מבלבל, מוזר, מפחיד, כואב ומשעשע כאחד. דרכו הבנתי ששינוי, כנות ופתיחות יכולות להופיע במפתיע. זה עזר לי גם בחיי האישיים". חמישה חודשים לאחר שגם האב נפטר, התיישב מילס לכתוב, שואב השראה מגישתו הנמרצת של האב. "הזמן שלנו קצר ואוזל במהרה. אתה חייב להשמיע את קולך. את פחדיך. את מה שטרם הספקת לעשות" כך הרגשתי. אלמלא הייתי באבל – לא הייתי מצליח לכתוב את 'בגינרס'." אוליבר הוא אמן, ויואן מקגרגור ידע שעליו לחקות את סגנונו. השניים ישבו יחד שעות ארוכות בסטודיו של מילס: הבמאי היה מתחיל לצייר ומגיש את האיור לשחקן שיסיימו. רבים מהאיורים שבסרט אייר מילס – ורבים מהם אייר מקגרגור בעצמו. 

"בגינרס" הוא סיפור על יחסים מנוכרים בין בעל הומו-בארון לבין אשתו, על יחסים בין אב לבנו, על יחסים בין גבר לאשה, על יחסים בין אשה צעירה לבין אביה הדכאוני. כל אחת ממערכות היחסים המוצגות בסרט הזה יכולה לעורר משהו אצל מישהו. יש כאלה שיזדהו עם הכאב על אובדן אב, יש שיתחברו לסבל של מי שנאלץ להסתיר את מיניותו האמיתית במשך יותר מארבעה עשורים, וכנראה אין מי שלא יחייך למראה סצינת ההתחלה המדליקה בין אוליבר לבין אנה, שעושה חשק להתאהב, כמו כל ההתחלות הטובות של סיפורי אהבה בחיינו.

אבל נראה לי שמכל אלה, היחסים הבוגרים והמלאים ביותר, יחסים בהם נאמרות כל המילים הנכונות, בהם מושקעות כל ההבנה והחמלה, היחסים שיוצרים הכי הרבה שמחה הדדית, הם דווקא בין אוליבר לבין הכלב ארתור. יש רגעים שממש מתחשק לצעוק אליו, מהכסא המרופד באולם אל המסך - רבאק, איך אתה יכול להבין כל כך טוב את הכלב הזה, יצור שאינו מסוגל אפילו לדבר, ולא להבין את החברה שלך, הנפש התאומה שלך? אז מה אם היא לא יודעת לכשכש בזנב?

>>> כדי להיות איתי את חייבת לאהוב כלבים

>>> אהבה חייתית: איילה ואריה בג'ונגל דייט