מה היה ב"הסכמות" הרבנים שדרש חקירה?

קראו על מה המהומה:

• הסכמת הרב דב ליאור
• הסכמת הרב יעקב יוסף
  

"הסכמה" היא מעין "מכתב המלצה" שרבנים כותבים על חיבור תורני של רב אחר, והן מודפסות בתחילת הספר כהוכחה ל"כשרותו" ולסמיכת ידי הרבנים עליו. ב"הסכמה" שכתב הרב דב ליאור נאמר כי הספר מיועד למנהיגים, כדי שתהיה מונחת לפניהם דעת התורה בנושאים שהם נדרשים להכריע בהם - "שיראו איך תורת ישראל

מדריכה את האדם, בין בחיים האזרחיים הרגילים והן בזמן מלחמה".

הרב ליאור ציין כי מדובר בחיבור יחיד במינו ("ראיתי ושמח לבי"), המאגד הלכות בתחום דיני נפשות בין ישראל לעמים. הוא החמיא על היקף המחקר ("מלאכת קודש") וטען כי הדברים הכתובים בספר אקטואליים לעת הזו, עם שיבת עם ישראל לארצו. "יש לדעת מה היא עמדת ההלכה היהודית האמיתית בהתייחסות לכל המצב הלא-נורמלי שאנו שרויים בתוכו", כתב, "זה נותן את הכיוון הנכון וההסתכלות האמיתית על האירועים וההתמודדות איתם... ראוי החיבור הזה לעלות על שולחנם של מלכים".

הרב חתם בברכה למחברים: "שיזכו הני תרי צורבא מרבנן (שני תלמידי החכמים האלה - ק.נ) להוציא עוד ספרים בנושאים דומים, ויפוצו מעיינותיהם חוצה לזַכּוֹת את הרבים ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים".

אני רק פסקה

הרב יעקב יוסף היה חסכן יותר במילים. ה"הסכמה" שכתב לספר "תורת המלך" היא מינימליסטית, ואינה נותנת "ציונים" לתוכנו השנוי במחלוקת. היא נפתחת בהצהרה "אני מצטרף לכל הנ"ל", שמתייחסת להסכמות שקדמו לו - ולא לתוכן הספר עצמו.

בהמשך דבריו הוא מוסיף ברכה אופיינית לחיבור העוסק בנושא לא שגרתי, וכותב: "בדור זה, שרבים מבני התורה חסרים את הידע בהלכות אלו, בלי ספק שספר זה יְזכה את הרבים". בשיח רבני זה של "הסכמות", אין בכך - בדרך כלל - כדי להביע דעה על הנכתב בספר עצמו. 

את מכתבו חותם הרב יוסף באיחול רגיל למדי למחברי הספר: "שיזכו להגדיל תורה, ויאדירו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, אמן".

ומה בספר?

"תורת המלך", שנכתב על-ידי הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, הוא ספר נוקב ולא פוליטקלי-קורקט. המחברים לא מייעדים את ההלכות שבו לחייל או האזרח היחיד, אלא למנהיגי הצבא והמדינה, שיאמצו מדיניות ברוחו. עם זאת, על חלק מההלכות נכתב כי גם הראשונים רשאים ליישמן.

הספר הוא חיבור ארוך, עמוק, מקיף ומורכב, שטעימות קטנות ביותר ממנו - הקטעים ה"בעייתיים" במיוחד - לוקטו על-ידי מטה המאבק בו של קואליציית "חושך לגרש". להלן הקטעים הבולטים ועיקרי ה"דו"ח", שפורסמו על-ידי מתנגדי הספר:

"תורת המלך" פותח באיסור הריגת גוי, אולם בהמשכו הוא מפרט באילו סיטואציות מותר - ולעתים אף רצוי - להרוג גויים, כולל ילדים. בין היתר נכתב שם כי "יש סברא לפגוע בטף, אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה - הפגיעה תכוון דווקא אליהם". ובהערת שוליים נכתב: "גם הם מרווחים מזה, כי אחרת יגדלו בצורה לא מתוקנת, וממילא נצטרך להורגם".

בפרק אחר נכתב: "עלתה בידנו מסקנה ברורה, שבכל מקום בו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל - מותר

להורגו (גם אם מדובר בחסיד אומות העולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר)". אלא שבהמשך מסתייגים המחברים: "למעשה, יש סברות לאסור את העניין - מצד איבה, שתגרום לפיקוח נפש".

על-פי הספר, במצב מלחמה מותר להרוג את לוחמי האויב, את המסייעים ללוחמים, ואף את התומכים ומעודדים אותם, משום שכל אלה מוגדרים כ"רודפים". לשיטת הרבנים שפירא ואליצור, לתועלת הלחימה מותר לפגוע גם באזרחי האויב שהם חפים מפשע.