קופה אמריקה - מסתבר שזה הטורניר הטוב בעולם
המונדיאל איבד מהיוקרה שלו, אליפות אירופה מתנפחת למימדים חסרי פרופורציה ורק אליפות הכדורגל של דרום אמריקה עדיין מרגשת כמו פעם. נדב יעקבי מסביר מה גורם לו להתעורר הקיץ כל יום בשלוש לפנות בוקר. ולא, זה לא רק בגלל ברזיל וארגנטינה
לקופה אמריקה ה־43, אליפות הכדורגל של דרום אמריקה שנפתחה ב־1 ביולי 2011 ותסתיים ב־24 בו, אני מחכה מאז סיום המהדורה הקודמת ב־15 ביולי 2007.
ככה זה, אני תמיד ממתין לאליפות אמריקה בציפייה דרוכה של ארבע שנים - ואז יודע שהיא מתקרבת לפי זה שאנשים מתחילים למלמל דברים כמו "זה לא מעניין אף אחד חוץ מאת סלבה ברזילאי ויהודה ארם", "הכוכבים הגדולים לא ישחקו, ואלה שישחקו לא ממש אכפת להם", "מי יראה את זה? כל המשחקים בשלוש בלילה", וכמובן השוס: "חוץ מברזיל ומארגנטינה אין שם כלום".
אני תמיד מחייך כשאני שומע את הדברים האלה. הרי לא עובר שבוע מרגע שהטורניר מתחיל, וכולם מודים שהם טעו. ומה אתם יודעים, הם לא מפספסים אפילו את המשחקים שמתחילים בשלוש בלילה. אז בואו נחסוך הפעם את הטקס, ונגיד את זה כבר מעכשיו: הקופה אמריקה הוא הדבר האמיתי. והנה למה.
כי המונדיאל זה כבר לא זה
לא יודע מה איתכם, אבל עם כל נבחרת שלוקחת את הגביע העולמי אני מתרגש פחות. בטח, חגגתי כמו רקדן פלמנקו כשספרד זכתה במונדיאל לפני
שנה, רק שזה לא היה כמו פעם. אולי הגיל הפך אותי לציניקן, או אולי אלפי המשחקים שראיתי במהלך השנים.
העובדה היא שאת מונדיאל 1974 - עם יוהאן קרויף, פרנץ בקנבאואר, רוברט גאדוחה וריבלינו - אני זוכר כאילו היה אתמול. הייתי ילד בן 13, המשחקים שודרו בשחור־לבן בערוץ היחיד, ולא החמצתי דקה. אני זוכר את השער של ברייטנר נגד צ'ילה, את הניצחון הענק של גרמניה על שוודיה בגשם, את זה שניבאתי בחלומי שהולנד תנצח את ברזיל 0:2.
מאז כבר הפסקתי להתרגש. וידויו קורע הלב של יעקבי על המונדיאל (AP)
אז תגידו שזה היה המונדיאל הראשון שממש ראיתי, וזה זיכרון שנצרב. אלא שאותה תחושת התעלות אפפה אותי גם ב־1982, ואת הטורניר ההוא כבר ראיתי בתור חייל בלבנון. השנים שחלפו כמעט לא טישטשו את התמונות: דייגו מראדונה הצעיר שולח בעיטת קראטה לבטן של באטיסטה ומורחק, פאולו רוסי מתעלל בנבחרת ברזיל המרטיטה של זיקו וסוקראטס ופלקאו, איטליה מנצחת בגמר את גרמניה, ומרקו טארדלי מבקיע ורץ כמו מטורף וצורח את נפשו.
לרמות כאלה של ריגוש אני כבר לא מצליח להגיע. יותר מזה, אני גם לא רואה צעירים ממני מתרגשים כמוני בגילם. אין לי כמעט ספק שהכדורגל של היום טוב יותר, איכותי יותר, והשחקנים מהירים בהרבה מאלה של שנות ה־70 וה־80. ואולי דווקא בגלל זה - דווקא בגלל שהמשחק הפך לכל כך חזק, מהיר, מחושב ומדעי - משהו בו הלך לאיבוד.
כן, אני אדם נוסטלגי. מבחינתי המוזיקה של הסיקסטיז והסבנטיז מנצחת בלי למצמץ את כל מה שנעשה בתחום בשני העשורים האחרונים. אבל אני לא ראש בקיר: לא יהיה מאושר ממני אם מחר תקום להקה שתהיה גדולה לא פחות מהביטלס, מהסטונז או מפינק פלויד.
בדיוק מאותה סיבה אני אומר תודה שהזדמן לי לראות בלייב גאונים כמו רונלדיניו ולאו מסי, או קבוצה כמו ברצלונה הנוכחית. כי כשאתה רואה את בארסה משחקת, בין אם אתה אוהד שלה או לא (ואני ממש לא), אתה מתמוגג ונפעם ומתרגש עד דמעות. אתה יודע שזה הדבר האמיתי. כמו שאמר פרשן ספרדי אחד, "כשאלוהים המציא את הכדורגל, ככה הוא התכוון שישחקו אותו".
אז 1982 היה מונדיאל כביר, הירואי, של סיפורים אנושיים מופלאים ושל תחושה היסטורית שמלווה אותנו עד היום. ככה זה נמשך במונדיאל של דייגו ב־1986, עם יד האלוהים ושער הסלאלום (תודו שגם אתם עוד לא מצליחים להבין איך הגמד המכוער עשה את הדבר הזה).
ואז בא מונדיאל 1990, שהיווה תמרור אזהרה. כדורגל משמים, אווירה רעה, יותר מדי שנאה וקנאה ומעט מאוד זיכרונות. ארבע שנים לאחר מכן חשבנו שאולי בעצם לא קרה שום דבר, ואיטליה 90' היה בסך הכל תאונה קלה. אמנם הגמר בין ברזיל לאיטליה היה זוועתון - 120 דקות של כלומה ומאומה - אבל זיכרונות מארצות הברית 94' יש בלי סוף.
הגולים והחגיגות של רומאריו ובבטו, הוואלס האחרון של דייגו, סטויצ'קוב והבולגרים, האג'י והרומנים. ורק כדי לסגור את הפינה הזאת, אז ב־94' ממש לא הייתי ילד. אבל התחושה היתה דומה לזאת שחוויתי 20 שנה קודם לכן: טירוף חושים, ניתוק מהמציאות, כדורגל שנוגע בשמיים.
ואז זה הלך והתדרדר, כמעט בלי שנשים לב. עובדה: מהמונדיאל האחרון, זה שהסתיים לפני 12 חודשים בלבד, אני זוכר רק את השער של אנדרס אינייסטה בגמר נגד הולנד. זהו, כל השאר נמחק לי. אני מצטט כמעט כל שער ממשחקים שהתקיימו לפני 37 שנה, אבל מה שקרה לפני שנה פשוט לא נגיש לי. למה לעזאזל?
יש בוודאי כמה סיבות, ואחת מהן היא הגודל: מטורניר של 16 נבחרות התנפח המונדיאל ל־24 נבחרות, והיום הוא עומד על 32. ההתרחבות הזאת עשתה פלאים לחשבונות הבנק של פיפ"א, אדידס, קוקה קולה ומאסטרקארד, אבל הרסה חלק גדול מהייחודיות ומהאיכות של האירוע. בלי להישמע כמו מה שאני לא, נבחרות טוגו, סלובניה וסלובקיה לא מצליחות להזיז שום נים בנפשי.
כי גם היורו הוא לא מה שהיה פעם
אליפות אירופה היתה פעם דבר נפלא: טורניר קצר, קומפקטי, וענק. למשל זה שהתקיים בצרפת בקיץ 1984, שנסעתי לדווח על המשחקים בו מטעם עיתון "חדשות" זצ"ל; זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את הנבחרות הטובות ביותר ואת השחקנים הטובים ביותר בפעולה, אבל לפני הכל זאת היתה אליפות פשוט אדירה.
מכירים את מישל פלאטיני? היום הוא עסקן צמרת, נשיא אופ"א. דוד חביב ושמנמן שנותן את המדליות לשחקנים בסיום גמר ליגת האלופות, מסתחבק עם המאמנים, ובסוף מעניק את הגביע לקפטן. אבל אני ראיתי את הדוד הזה עושה קסמים על המגרש ביורו 84', מבקיע שבעה שערים בחמישה משחקים ונותן שואו מעולם אחר.
גם ב־1988 היתה אליפות תענוג, עם הולנד הפנטסטית של מרקו ואן באסטן ורוד חוליט. אפילו ב־1992, למרות שהרמה לא היתה משהו, היורו עוד סחב הילה של אירוע ייחודי. לראות את דנמרק מנצחת בגמר את גרמניה, זה היה מרגש עד בכי. הייתי שם, ואת הדמעות בעיניים אני זוכר. אלא שגם היורו התקלקל. באנגליה 1996 ובהולנד 2000 זה כבר לא היה אותו דבר.
כמו ידידו המונדיאל, גם היורו השמין: מטורניר אקסקלוסיבי של שמונה נבחרות הוא גדל ל־16 נבחרות. ולא רק המספר הכפול של הנבחרות הזיק לו. משהו באווירה נפגם, פג הקסם של פעם. אולי כדי לטשטש את זה, החכמים באופ"א החליטו שהחל ביורו 2016 ישחקו בטורניר 24 נבחרות. כמה נבון: הרי בכל אירופה יש בערך 50 נבחרות - כולל את המעצמות של ליכטנשטיין, סן מרינו, אנדורה, לוקסמבורג, מלטה ואפילו אזרבייג'אן. זה אומר שאם ישראל לא עולה ליורו בצרפת בעוד חמש שנים, אפשר לסגור פה את הכדורגל.
שלא תבינו אותי לא נכון: אני עדיין מכור לטורנירים הגדולים. משתדל לא להחמיץ אף משחק כשיש מונדיאל או יורו, ולא רק בגלל שזה הג'וב שלי. אבל אני מודה שקשה לצלוח את שממת הכדורגל הזאת. אתה מעביר שעות על גבי שעות מול המסך, או באיצטדיונים עצמם אם יש לך מזל או כסף מיותר, ומתפלל שזה יגיע כבר. השער שלא תשכח גם בעוד 20 שנה, המשחק שייכנס לפנתיאון. ובדרך כלל אתה ממשיך לחכות.
'רק מהלך אחד יפה, בשם האלוהים'
ברגעים כאלה אני חושב על אדוארדו גליאנו, הסופר האורוגוואי המהולל שכתב את ספר המופת "כדורגל באור ובצל". ואני לא יכול שלא להזדהות עם הווידוי האישי שלו, שפותח את הספר והולך ככה:
בדרא"מ מחפשים את המאמן עם הגישה האירופית. מנזס ובאטיסטה (AP)
"חואן אלברטו שיאפינו וחוליו ססאר אבאדייה שיחקו בפניארול, הקבוצה היריבה, וכאוהד טוב של נסיונאל עשיתי כמיטב יכולתי לשנוא אותם. אבל 'אל פפה' שיאפינו, במסירות הנפלאות שלו, אירגן את המשחק של קבוצתו כמי שרואה את המשחק ממרומי היציע באיצטדיון, ו'אל פארדו' אבאדייה החליק את הכדור לאורך הקו הלבן כמי שמשייט בנינוחות על חוף הים, מתנועע בקלות, כמעט מבלי להתחכך בכדור או בשחקני ההגנה שמולו. לא היתה לי כל ברירה אלא להעריץ אותם. לעיתים אף חשתי צורך למחוא להם כפיים.
השנים חלפו, ובסופו של דבר הגעתי להשלמה בנוגע לזהותי האמיתית: אני פשוט קבצן של כדורגל טוב. אני מטייל בעולם, כובעי בידי, וכשאני מגיע לאיצטדיון כדורגל אני מתחנן: 'רק מהלך אחד יפה, בשם האלוהים'.
וכשהכדורגל היפה זוקף את ראשו, אני מודה על הנס שהזדמן בפני, זאת מבלי שאכפת לי באיזו קבוצה מדובר או איזו מדינה הציעה לי אותו". וואלה. גם אני.
כי הכדורגל היפה חי בדרום אמריקה
אני מזדהה עם כל מילה שכותב גליאנו, למרות שלא יצא לי לראות בפעולה את "אל פפה" או את "אל פארדו". זה לא ממש משנה, כי אני מבין את הכוונה. אני שומע את המוזיקה שעוברת בין המילים. זה הקסם של דרום אמריקה, המקום היחיד שבו רוחו של הכדורגל האמיתי עדיין חיה.
קופה אמריקה, איזה זכרונות.... גבריאל באטיסטוטה (גטי אימג'ס)
הפעם הראשונה שנסעתי לקופה אמריקה היתה ב־1989. הגעתי לברזיל וראיתי טיפוסים משונים, שחקנים שעשו דברים משונים. עולם אחר, זר ומוזר. לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי את נבחרת קולומביה, באיצטדיון פונטה נובה בסלבדור, באהיה.
הקפטן קרלוס ולדראמה, עם הרעמה הג'ינג'ית העצומה, תיעתע שוב ושוב בתוך ההגנה של פראגוואי. ואז החליט השוער רנה היגיטה לצאת עם הכדור מתוך הרחבה שלו. הוא עבר בכדרור שחקן אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ואז בעט לשער מ־40 מטר.
נבחרת קולומביה היתה רק הסיפתח, כי האטרקציה מספר אחת היתה דייגו מראדונה: שלוש שנים בלבד אחרי הגביע העולמי במקסיקו, כשהוא עדיין בשיא כוחו בנאפולי, דייגו הגיע לברזיל במטרה להוביל את ארגנטינה לזכייה בקופה.
את המשחק מול אורוגוואי במרקאנה אזכור עד יום מותי. 120 אלף איש באו באותו ערב לאיצטדיון בריו דה ז'נרו כדי לשרוק בוז ולקלל את מראדונה. זה לא היה משחק גדול שלו; למעשה הוא היה די חלש, ואורוגוואי פשוט היתה נבחרת טובה יותר. אבל את הבעיטה של מראדונה מחצי מגרש אני לא יכול למחוק מההארד־דיסק.
הוא הניף את הרגל, ופתאום האיצטדיון העצום השתתק. זה נראה כמו קטע מסרט, כשהמהלך כולו עבר ברגע אחד לסלואו־מושן. 240 אלף עיניים התרכזו בכדור הלבן - שחתך את האוויר בקשת גבוהה עד שנבלם במשקוף השער.
כעבור כמה ימים נערך משחק הגמר, ברזיל נגד אורוגוואי. 150 אלף צופים באיצטדיון ואני ביניהם, נרגש יותר משהייתי בבר־מצווה שלי. ברזיל מחפשת נקמה. על מה? על ההפסד בגמר המונדיאל באותו איצטדיון ממש, 39 שנים קודם לכן. הרבה לפני שנולדתי, הרבה לפני ש־90 אחוז מהאנשים באיצטדיון נולדו. אבל לא היה אחד מהם שלא ידע בדיוק על מה מדובר: ההפסד הדרמטי בגמר של 1950, "היום שבו ברזיל בכתה".
בגמר של 1989 ברזיל כבר לא בכתה: היא ניצחה משער של רומאריו. זה מה שנרשם בדפי ההיסטוריה, אבל מה שהשאיר עלי את הרושם החזק ביותר היה התחושה שהאנשים באמריקה הדרומית אשכרה אוהבים כדורגל, ואוהבים אותו פשוט ושמח.
זה היה נכון לגבי האוהדים ונכון לגבי הנבחרות. גם אז חלק גדול מהשחקנים של הנבחרות הבכירות שיחקו באירופה, בדיוק כמו היום. אבל משהו השתנה בהם בזמן שעלו לטיסה הטרנס־אטלנטית בדרכם הביתה, או ברגע שהרגליים שלהם נגעו באדמת דרום אמריקה. כשלבשו את החולצה של הנבחרת - ולא משנה אם זאת היתה ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי או צ'ילה - הם חזרו להיות הילדים משכונות העוני. את משכורות העתק, מכוניות הפאר וחיי הזוהר הם השאירו מאחור לכמה שבועות קצרים.
ככה זה: אתה יכול להוציא כל כדורגלן דרום אמריקאי מהפאבלה, אבל לא תוכל להוציא את הפאבלה ממנו. זה חלק ממי שהוא, חלק ממה שהפך אותו לסחורה כל כך נחשקת באירופה. המהות האמיתית שלו היא לעשות אהבה עם הכדור, להעביר לשחקני היריב בין הרגליים, לעשות "סומבררו" ו"ראבונה" ו"רגאטה". ואם אין לכם מושג על מה אני מדבר, אז הגיע הזמן שתעשו קורס במושגי יסוד בכדורגל האמיתי. הכדורגל של החיים.
כי תכף גם זה לא יהיה
בסופו של דבר, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי כמה זמן זה עוד יימשך. הרי הכפר הגלובלי סוגר עלינו ומאיים גם על הייחודיות שעוד קיימת בכדורגל של דרום אמריקה. ראינו במונדיאל האחרון את נבחרת ברזיל המשעממת והאפורה; זה לא שפס הייצור בברזיל הפסיק להנפיק שחקנים עם יכולות טכניות מופלאות, אלא שחלק מהמאמנים לא מעוניינים בהן.
פעם ברזיל היתה המדינה שהתגאתה ב"ז'וגו בוניטו" שלה, "המשחק היפה" בפורטוגלית. אבל הסמנטיקה של הצירוף הזה מושכת יותר לכיוון של "המשחק החתיך", או "המשחק הסקסי" אם תרצו.
זאת המשמעות האמיתית שלו. במונדיאל בדרום אפריקה, הכדורגל של ברזיל היה הכל חוץ מסקסי. הוא היה חזק, מהיר וכוחני, עם מעט מאוד אלגנטיות ושאר רוח. דווקא ארגנטינה הציגה במונדיאל הזה כדורגל יצירתי, אבל התבוסה 4:0 לגרמניה ברבע הגמר גרמה לאנשים בארגנטינה לחשוב שכדי להגיע לתוצאות, אולי עדיף לשחק כדורגל אירופי.
וזה החשש הגדול שלי. ככל שיותר שחקנים דרום אמריקנים יעברו לאירופה, ובגילים צעירים יותר ויותר, ככה לכאורה יהיה טבעי יותר גם לנבחרות בדרום אמריקה לזנוח את השורשים שלהן. פעם הכישרונות הגדולים ביבשת הלטינית היו עוזבים לאירופה בגיל 23 או 24, וכבר לא היה אפשר לשנות להם את ההרגלים; היום הם מגיעים לשם בגיל 18 או 19, והמאמנים מעצבים אותם על פי תפיסתם והבנתם.
ולמרות הכל, אני בוחר להישאר אופטימי. אני מביט על הכדורגל באירופה ורואה אינסוף כדורגלנים דרום אמריקאים, כאלה שעושים קסמים עם הכדור, כאלה שאירופה כמעט לא מסוגלת לייצר. וזה לא רק לאו מסי וקון אגוארו ודני אלבס: זה גם אלשנדרה פאטו, אלכסיס סאנצ'ס, חאבייר פאסטורה, ראדאמל פלקאו ועוד רבים וטובים.
עכשיו נותר רק לקוות שבברזיל, בארגנטינה, באורוגוואי, בצ'ילה ובקולומביה לא יבגדו במסורת. שלא ילכו נגד הטבע. אני, מכל מקום, אחכה לראות את זה קורה גם בשלוש בלילה.
לפנייה לכתב/ת 
