רכבת שדים בעיר המלאכים: האחרון של ה-Doors
האלבום "L.A Woman" היה שירת הברבור המצמררת של להקת ה"דורז" בכלל ושל ג'ים מוריסון בפרט, כשהניכור בין המנהיג לשאר החברים מתדלק את הלהט. לקראת הופעתם של חברי ה"דורז" בתל אביב, ממליץ אור ברנע לחזור ל-L.A
הסיקטיז חלפו והחברים חוו מסע משוגע ברכבת הרים בארבע השנים מאז שפרצו ה-Doors, כל אחד בדרכו שלו, וראו דברים שלהקה מקצועית ממוצעת רואה במהלך שלושה עשורים. הם נכנסו לאולפן ההקלטות כשהם בני 26, אבל עם ניסיון של בני ארבעים פלוס. מצד אחד עייפים, מצד שני בוערים מתשוקה למוזיקה אותה אהבו ובה התנסו. השילוב החכם הזה הפך את "L.A. Woman", שירת הברבור של הלהקה בכלל ומוריסון בפרט, לאלבום המצמרר ביותר שלהם.
חודר כמו סכין, מתעתע כמו סמים. Crawling King Snake
בארבע השנים מאז פרצו, מוריסון הפך מנער החלומות הסקסי לזמר בלוז זקן, חכם ומיושב. הנטייה להרס עצמי ממנה סבל תקופה ארוכה, ושבסופו של דבר הביאה למותו המוקדם, הוציאה ממנו את רוח הבלוז המלוכלכת שהיתה חבויה בו. כשנכנס לאולפן הוא עטה זקן עבות, שיערו ארוך וסבוך, כרס בירה יצרה בליטה עגלגלה בחולצתו והוא המשיך לעשן ולשתות, לשתות ולעשן.
כל אחד מששת האלבומים הרשמיים של "הדורז" נשמע אחרת. כמו "הביטלס", גם לחברים ב"דורז" היה חשוב להתנסות, לחקור את העולם המוזיקלי שלהם וליצור צלילים חדשים בכל הרפתקה אליה נכנסו. "L.A. Woman" לעולם לא יהיה האלבום המפורסם ביותר של הלהקה, או זה שאליו מפנים מעריץ חדש כשירצה לגלות את נפלאות החבורה לראשונה. אבל הקסם המוזיקלי של "L.A. Woman" חזק נורא. לפעמים אפילו יותר מאשר זה שבאלבום הבכורה המפורסם ועמוס הלהיטים של הלהקה.
Cars Hiss By My Window. הרמונית בלוז מושלמת
זו הייתה הפעם הראשונה שהלהקה הקליטה ללא המפיק הקבוע שלה, פול רוטצ'יילד. הלהקה חלקה הפעם את ההפקה עם טכנאי הפלאים שליווה אותה, ברוס בוטניק. התרחקותו של מוריסון מהלהקה ומהחיים בכלל סיפקה ככל הנראה אווירה מאוד לא נעימה באולפן. אבל גם במקרה הזה, הרע הפך לטוב: תחושת הניכור בין מוריסון לחברים האחרים היא זו שיצרה לפעמים את הלהט.
בדמיון אפשר להפליג לחדר, לראות את מוריסון בפינתו, לבוש בטי שירט בלויה ומכנסיים צמודים שקצת קטנים עליו. ראשו מופנה מטה. הוא מחזיק מיקרופון ופולט בקול שממש הזדקן את מנעדי הבלוז המחוספסים והכל כך יפים. רחוקים ממנו ניצבים קריגר, מנזרק ודנסמור, טובעים עמוק בתוך הצלילים השורשיים. אליהם גויס ג'רי שף, הבסיסט שניגן והזיע ארוכות לצד המלך אלביס פרסלי, שתרם המון מכישרונו היצירתי לשירי הלהקה.
The WASP. מוריסון מטיף, הלהקה צועדת באימה
מספיק לקחת שיר כמו "Crawling King Snake" כדי להתלכלך איתם בבוץ. ברגע שמוריסון פוצח במילים " Caught me crawlin', baby, window" במחוספסות המפתיעה שלו, הצמרמורת הראשונה חודרת כמו סכין. כשקריגר מתחיל בסולו הגיטרה שלו, התווים מתעתעים כמו סם הזיה. כאילו הצליח לתרגם את עבודתו האקספרימנטלית והאפלה של הסקסופוניסט האגדי ג'ון קולטריין - שמת שלוש שנים קודם לכן - אל תוך מיתרי הגיטרה החשמלית שלו.
התחושות החזקות האלה חוזורות ועוברות עוד הרבה פעמים בהאזנה לאלבום.
בקטע הגיטרה המפחיד ב-"L'America", בצעקות האמוציונליות של מוריסון ב-"Been Down So Long", בהפיכתו של מוריסון למטיף מלומד ב-"The WASP" על רקע קצב הצעדה המאיים של חברי הלהקה ובהרמונית הבלוז המושלמת של כולם ב-"Cars Hiss By My Window". דווקא "Riders On The Storm", השיר הארוך, הקודר והמפורסם ביותר מהאלבום, הוא הכי פחות מייצג (ואולי גם הכי פחות טוב) מתוך אסופת השירים המרעידה.
האלבום האחרון של "הדורז" יצא כשלושה חודשים לפני שג'ים מוריסון נפרד מהעולם. 40 שנה אחרי, מנזרק וקריגר המוכשרים יגיעו מחר (ג') לקיים מופע משירי הלהקה בהאנגר 11 בתל-אביב. לקראת ההופעה, לפני שאתם מחכים להמנונים כמו "Light My Fire" או "Break On Through", נסו דווקא להכניס ב-24 השעות הקרובות את "L.A. Woman" לאוזניים. התרכזו בכל שיר עוצמתי מתוכו. תיזכרו ותזכרו כמה כוח מוזיקלי היה טמון באנשים האלה, כמה טוב הם עשו.
