"השנים הכי יפות": טעות טלוויזיונית מביכה

ככה נראות השנים הכי יפות של התיכון? (צילום: ינאי יחיאל)

ברוכים הבאים לטעות גדולה, ל"שנים הכי יפות" שעלתה אמש (ב') בערוץ 2. ירון ניסקי ודורון צור, הם שני אנשים שאני מעריכה במיוחד בקרב היוצרים הקומיים בטלוויזיה המקומית. כל פרקי מ.ק. 22 שלהם שוכנים לבטח בתוך קרבי המחשב שלי, מחכים שילדיי יגדלו די הצורך להבין את ההומור המובחר שלהם.

אהבתי את מה שעשו ב"רד בנד". חיכיתי לסדרה הזאת. הליהוק המופתי, כמה מגדולי הכשרונות הקומיים המוכחים שלנו, כולל שלומי קוריאט ואורי פפר בתפקידי משנה, הבטיח גדולות ונצורות. כעת מתברר שהבחירה האינטיליגנטית היחידה היתה של מיה דגן, שפרשה מן ההפקה עקב מה שתואר כאילוצי עבודה.

"השנים הכי יפות". לא היו שורדים גם בתור סטנדאפ (מתוך הסדרה)

לולא היתה פורשת, לא היתה מתאוששת מן הפדיחה של תפקיד המורה העירקית לאנגלית, גיחי גיחי, שנורא אוהבת לקלל ואפילו שרה את "סופרקליפרג'ליסטי" וכו' מתוך מרי פופינס, למלים שמתחילות ב"קוס אל אוחתק", ומדרדרות ל"ינעל רב רבאק" - והכל במבטעע מזוויע שלא היה שורד אפילו דקה במאורת סטנדאפ בפריפריה.

אופס! טעות בערוץ

ענבל לורי שנכנסה לנעליה של מיה דגן תסבול פחות: אין לה בינתיים קריירה משמעותית לטפח. אחרי "השנים הכי יפות", ספק אם תקבל הצעות מפתות כמו זו. אז מה הטעות? ובכן, יש כמה. ראשית, זה הערוץ הלא נכון. מידת התחכום העלילתי וההומוריסטי כאחד, יושבת יפה על הנישה של ערוץ הילדים, בתנאי שאלה עדיין בתיכון וכל העיסוק הזה במורים שהם לא מה שהם נראים - אלא ישויות פגומות נורא, עדיין רלוונטי לחייהם במידה שתצחיק אותם.

לאורך רגעים ארוכים מדי של שממון נמוך מצח, ניסיתי לחשוב אם זה היה עובד טוב יותר כסדרת הנפשה, בלי כל הכשרונות המבוזבזים שמתהלכים על המסך. ייתכן. וייתכן שאפילו אנימציה משובחת לא היתה מצילה את העסק מרדידותו.

קצת עלילה, ברשותכם: קרן מור מגיעה לחקירת משטרה כחשודה בגנבת מוצגים ארכיאולוגים יקרי ערך.

החוקר - הפתעה - אינו אלא תלמיד לשעבר, והוא שונא שקוראים לו "פיפי". כיוון שזהו פרק אקספוזיציה והיוצרים מיטיבים להכיר את חוקי המשחק, היא מספרת כיצד הכל התחיל בראשית שנת הלימודים עם מותו של המנהל ששנאה. אט אט היא מציגה בפינו את דמויות המורים - תלמידים הם סוג של ניצבים ואביזרים כאן - וכל אחד נחשף בתורו במוגותיו.

כך גם המורה למחשבים (אורי פפר) קטוע יד ורגל ממלחמת לבנון, בה פיקד על יחידת האלפקות הסודית, והוא עדיין חווה הבזקים של הלם קרב - נורא נורא מצחיק, במידה והצופה הוא בן ארבע עשרה וקצת. לא ראיתי את הפרקים הבאים, אבל אין לי סיבה להניח שגילו המשוער של הצופה האידיאלי יעלה פתאום, או שרמת הפאנצ'ים תנסוק לגבהים בהם הייתי רוצה למצוא את ניסקי וצור, או את אורנה בנאי, גידי גוב וקרן מור, או את כל מי שאכפת לו מן השורות ששמים בפיו.

לצערי, לא נראה שאכפת להם: אין לטיב המשחק שלהם ממילא כל נגיעה לחומר הכתוב, ואין בעולם שחקנים שיכולים לשפר את הטקסטים שנלמדו כאן בעל פה. מישהו הוציא כאן בטעות המון כסף על כלום, מכר לנו את זה בעטיפה מרשרשת ועכשיו הוא מקווה שנישאר, כל יום ב' אחרי "360". אפילו בשנים היפות ביותר, לצערי, החיים קצרים מדי לבזבוז הזמן הזה.