האם כדאי לחקור את התנ"ך בכלים פילוסופיים?
יהדות איננה רק דת: היא יכולה להציע כלים רעננים לניתוח המציאות ולאפשר חשיבה מחודשת על הפילוסופיה עצמה. מירב יונס מציעה לראות במקורות היהודיים כר פורה לניתוח פילוסופי
עד לא מזמן, נלמדה הפילוסופיה הסינית כ"דת סינית" במסגרת לימודי סין שהיוו אנקדוטה אזוטרית בעולם האקדמי. היום, יש הכרה בינלאומית באיכויות והעוצמות הטמונות בתרבות הסינית בכלל ובפילוסופיה הסינית בפרט – שהפכה לתחום נחשק ונלמד. מה שנקרא בעבר "דת סינית" הפך לחלק בלתי נפרד מהלימודים במחלקות המובילות בעולם לפילוסופיה.
השבוע, בתום כנס בינלאומי במשכנות שאננים, התפרסם כי הפרופ' אסא כשר, חתן פרס ישראל לפילוסופיה, הוא הראשון להנות מסדרת מלגות מחקר ומענקים בפרויקט המחקר המדעי-פילוסופי של התנ"ך שמקימים קרן טמפלטון ומרכז שלם.
נראה שאותה תחושה, כמו במקרה ה"סיני", מלווה גם את הפרויקט הזה: הן חוקרי פילוסופיה והן חוקרי תנ"ך מן השורה יתקשו לעמוד על הרלוונטיות של הנושא והמיזם כולו.
מנקודת המבט של חקר הפילוסופיה, הציביליזציה העתיקה שממנה צמחה היא היוונית, ואם – יאמרו חוקרי הטקסטים היהודיים והפילוסופיים כאחד– יש טקסטים יהודיים כגון קהלת וחלק מכתבי הרמב"ם שנחשבים לכתבים פילוסופיים, הרי שהדבר הוא תוצאה של המפגש של כותבים יהודיים עם חכמת יוון.
נקודת המוצא של מקימי המיזם האקדמי החדש היא אחרת: הנחת יסוד היא שניתן לגשת לטקסטים יהודיים בכלים של חקר הפילוסופיה ולמצוא שם תשובות שונות מאלו שמקורם ביוון לשאלות פילוסופיות קלאסיות מתורת היש (אונטולוגיה) והמטאפיזיקה, דרך תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) וכלה באתיקה ואפילו בלוגיקה.
רעיונות יהודיים – לא רק בישיבות
הכנס שנערך לאחרונה בא לבדוק ולתת תוכן לרעיון שלטקסטים יהודיים יש מקום מחוץ למחלקות ללימודי יהדות, מחוץ לישיבות, ואפילו מחוץ לשיח דתי: יש להם מקום בשיח רעיוני רחב. בשיח שביסוד תפיסת עולמינו, מוסדותינו, וחוקינו.
מנקודת מבט יהודית הדבר נשמע אולי מגלומני: בירושלים ישבה קבוצה שלא הסתפקה בהרי ירושלים אלא חיפשה לעצמה מקום תחת שמי אתונה. אבל אם רואים את הגישה כמקבילה לזו שהובילה להכללתה של הפילוסופיה הסינית, שקודם נלמדה בתור "דת סינית", בתוך מחלקות מובילות לפילוסופיה בעולם, מקבלים פרספקטיבה אחרת. שהרי קביעת ארגז הכלים שעומד לרשותנו בשיח רעיוני הוא מעבר לעניין יהודי גם כשמדובר בהכנסת כלים יהודיים, ממש כפי שהוא מעבר לעניין סיני כשמדובר בכלים סיניים.
לכן לא מדובר בקבוצה של יהודים שמחפשת להרחיב את גבולות המסורת הטקסטואלית שלה, אלא בחוקרי פילוסופיה, תנ"ך, דתות, פיזיקה תיאורטית ותלמוד, מדתות ומדינות שונות, שבוחנים כיצד מקורות יהודיים מעשירים את מגוון הכלים והמקורות שניתן לחשוב בעזרתם על שאלות יסוד.
הפרדת הדת מן הפילוסופיה
בניגוד לפילוסופיה סינית, מקורות יהודיים נחשבו בתקופות רבות בהיסטוריה למקורות חכמה בלתי-מעורערים. באירופה של המאה ה-17, כולל במדינות כמו אנגליה שבה לא היו כמעט יהודים באותה תקופה, ידעו לדבר על גישת צדק עברית, על תפיסת חוק הטבע של המסורת הטקסטואלית היהודית, על מודל השיח התלמודי ויתרונותיו, ועוד.
כאשר שפינוזה, לקראת סוף המאה ה-17, מידר את היהדות כדת והפריד בין הדת לפילוסופיה, הוא היה בין אלו ששמו קץ לתקופה אחרת, תקופה בה פילוסופיים חונכו קודם כל בתיאולוגיה, והוגים כמו מקיאבלי, הובס, ניוטון, ואחרים חיפשו ומצאו ביטוי לחכמת ישראל בפילוסופיה שלהם.
בישראל של שנת 2011, אם למקורות יהודיים יש מקום בשיח הפילוסופי שעומד בבסיס ערכינו, יש לכך משמעות והשלכות שונות מאלו שהיו לרעיון הזה במאה ה-17, למשל. הויכוח הסוער שפרץ עקב המעצר של הרב דב ליאור בשבוע שעבר יכול להדגים זאת יפה.
למרות ששאלו אם הרב אינו אזרח ככל אזרח בדמוקרטיה הישראלית שבה כל האזרחים שווים בפני החוק – שאלה שמעוגנת במושגים שמקורם ביוון – איש לא תהה על המשמעות הפוליטית-רעיונית של הקביעה הרבנית דינא דמלכותא דינא, או על משמעות מדרש תנורו של Gכנאי בעניין מעמדו הפחות של שמי שמצויד בהתגלות אלוהית, כאשר מדובר בקביעת רוב.
איני יודעת אם השיח היה מניב תוצאות אחרות אילו היה מתקיים גם בהתייחס לרעיונות יהודיים, אך מה שבטוח הוא שהפערים בישראל היו קטנים יותר אילו היינו מעזים בעולם הפוסט-פוסט-מודרני של היום לחצות את קוי "האויב" ולנכס לעצמנו את אותם טקסטים יהודיים שעדיין נתפסים כשייכים לעולם הדתי.
מירב ג'ונס היא עמיתה במחלקה לפילוסופיה, דת ומדינה במרכז שלם
לפנייה לכתב/ת 
