פסק דין: "אלפי מכוניות לא בטוחות על הכביש"

תיאטרון האבסורד במדינת ישראל חוגג, ובגדול. כולם טוענים כי הם מנסים להיאבק בתאונות הדרכים, אבל התוצאות בשטח לא מעודדות. מספר ההרוגים גדל ב-2010, וגדל עוד יותר השנה. לכאורה, בעלות עניין גדולות בהקטנת מספר תאונות הדרכים הן חברות הביטוח. שהרי הן נושאות בנטל המימוני הכבד ביותר של הנזקים: גם פיצוי על תיקון המכוניות וגם על נזקי גוף. בוודאי כאשר מדובר באובדן מוחלט (טוטאל לוס) של הרכב כתוצאה מתאונה.

לכן מותר היה לצפות שהחברות יעודדו בעלי רכב להשתמש במכוניות בטוחות ככל האפשר, כדי שהסיכוי למעורבות בתאונת דרכים, ובוודאי לנזק גדול במקרה של מעורבות, יקטנו ככל הניתן. הן אמורות לכאורה לדאוג שרכב אשר ניזוק קשה בתאונה, יסולק מהכביש כדי שלא יהווה סיכון בטיחותי לבעליו, ולכלי רכב אחרים. אכן, מותר לצפות - אבל זה לא קורה. בפועל, חברת הביטוח מביטה בנושא בשני אופנים. מחד היא מעוניינת כמובן בכלי רכב בטוחים, מאידך היא מעוניינת לשלם כמה שפחות פיצויים. מכיוון שכך, מוצאות חברות הביטוח דרכים יצירתיות להקטנת ההוצאה. במקרים רבים, על חשבון הבטיחות.

אין נתונים מוסמכים על מספר כלי הרכב החוזרים לכבישים אחרי תאונות קשות לאחר שהוגדו כ"אובדן להלכה" במקום "אובדן גמור". ובמלים אחרות, במקום לסיים את חייהם במגרש הגרוטאות. זאת מכיוון שחברות הביטוח מעדיפות למכור אותם עם רישיונות לשיקום ולהרוויח סכום נאה בעזרת תיקון זול, מאשר לשלוח את הרכב לפירוק, ולקבל תמורה רק על השרידים הזולים. להערכת מומחים, במקרה הראשון מרוויחה חברת הביטוח עד פי 4...

רונן לוי, יו"ר איגוד המוסכים, מעריך על סמך נתוני יחידת אתגר של המשטרה, כי מתוך כ-20 אלף מכוניות בשנה המוכרזות "אובדן להלכה", כ-6,000 עד 10,000 היו צריכות למצוא את דרכן לבית הקברות למכוניות. כלומר, לזכות בהגדרת "טוטאל לוס", שפרושו הפקדת רישיון הרכב במשרד התחבורה, ופירוק הרכב לגורמים. גם שמאי הרכב ויקטור עידן מעריך כי כמחצית מכלי הרכב שמוכרזים "אובדן להלכה", ראויים לפירוק ולא יותר מכך. זאת ועוד, לפי נתוני המשטרה, ההשקעה בפועל בתיקון כלי רכב שהוכרזו אובדן להלכה ותוקנו, מגיעה בממוצע ל-17% בלבד מעלות התיקון שקבע השמאי בהערכת הנזק המקורית. נתון שמעיד כמובן על תיקון לא ראוי.

קחו למשל את AIG, אשר לדברי שופטת בית משפט השלום חנה פלינר, העדיפה לעצום עיניים ולאפשר לרכב שניזוק קשה בתאונה - וצריך היה להורידו מהכביש, או לפחות לא לאשר לו לחזור לכביש בטרם עבר ביקורת של מעבדה מוסמכת - לחזור לשימוש רגיל ממניעים כספיים בלבד. פסק הדין שנתנה השופטת, גם חושף כיצד פועלים שמאי הביטוח העובדים עם חברות הביטוח, כאשר ברור להם מה מצפים מהם.

משה קינק, רופא עיניים במקצועו, רכש בחודש מאי 2001 מכונית רנו סניק ממוסך אוטוליט, מוסך לפחחות ומכונאות השייך לניסו קרוסט. המוסך רכש את הרכב מחברת AIG לאחר שהיה מעורב בתאונה קשה והוכרז כ"אובדן להלכה". כלומר, שיעור הנזק שקבע השמאי מטעמה של חברת הביטוח (ישראל ויזל) לרכב היה 54.5%, שיעור נזק שאינו מחייב אובדן מלא ("טוטאל לוס"). בעליו של הרכב פוצה על-ידי חברת הביטוח בערכו המלא של הרכב, הבעלות עליו עברה לידי חברת הביטוח, וזו מכרה אותו למוסך, שכאמור שיפץ ומכר אותו לד"ר משה קינק.

בעת המכירה דיווח המוסך לקונה - כך טען קינק בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בתל אביב באמצעות עו"ד סיגלית קסלר, כי הרכב קיבל מכה בצידו הימני, בכנף ובפנס. קינק טוען כי ביקש לדעת אם בטיחות הרכב נפגעה כתוצאה מהתאונה, אבל לדבריו השיב המוסכניק בשלילה. לכן החליט לרכוש את הרכב ללא בדיקה נוספת, ושילם עבורו 100 אלף שקל במקום 119 אלף, מחירו במחירון.

לאחר שמונה חודשי שימוש ברכב בהם צבר 29 אלף ק"מ, החליט למכור אותו. כאשר בדק קונה פוטנציאלי את הרכב, התברר כי עבר תאונה חזיתית קשה, שגרמה לו ירידת ערך של 31%. קינק הזועם פנה לבעל המוסך, אך זה האחרון השיב כי לא ידוע לו על כך. העסקה לא יצאה לפועל, והרכב נשאר במוסך כדי שבעל המוסך ינסה למכרו, אבל ללא הצלחה. לאחר מספר חודשים שלח קינק מכתב לבעל המוסך על ביטול העסקה, ובו טען בין היתר כי בעל המוסך הודה בפניו שידע על ירידת ערך של 25% שנגרמה לרכב, ובכל זאת העניק הנחה של 16% בלבד בעת רכישתו. קינק דרש מבעל המוסך להחזיר לו 93,284 שקל בגין ביטולה של עסקת המכר.

בינתיים ניסה ד"ר קינק למכור בעצמו את הרכב, ולבסוף פנה אליו סוחר רכב מירושלים, רכב בית אל. הרנו נלקחה לבדיקה במכון מבדק בהרצליה, שם התגלתה ההיסטוריה הלא מפוארת שלו. למרות זאת הסכים הסוחר לרכוש את הסניק ב-40% פחות ממחיר מחירון, אבל התנה זאת בבדיקת מכון מורשה של משרד הרישוי. הרכב נבדק על-יד מוסד הטכניון למחקר ופיתוח, והבדיקה העלתה ליקויים בטיחותיים רבים בזוויות מערכת ההיגוי, קורות הרכב, מקבילות הסרנים, תת-שילדה ועוד. השורה התחתונה של הבדיקה - לא לאשר את הרכב לשימוש.

קינק החליט להתחקות אחר עברו של הרכב, והגיע לבעלים הקודם שעשה עמו תאונה. התברר שהרכב אכן היה מעורב בתאונה קשה, והשמאי קבע לו ירידת ערך של 54.5%. עוד הסתבר כי המליץ לחברת הביטוח "לאור היקף הנזקים ואופיים, והסבירות להתגלות נזקים מכאניים נוספים וירידת הערך הצפויה לאחר התיקון, לסלק את התביעה על בסיס אובדן כלכלי ללא תיקון בפועל".

ואכן AIG פיצתה את בעל הרכב (הקודם) במלוא הנזק ומכרה אותו למוסך אוטוליט במסגרת הסכם שהיה בינה לבין המוסך. ההסכם קבע כי רכב שהוכרז כ"אובדן מוחלט" (טוטאל לוס, נזק מעל 60%), יימכר תמורת 12% משוויו לפני קרות התאונה. תמורת רכב שמיועד לשיקום, ישלם המוסך ל-AIG סכום של כ-47% מערכו לפני קרות התאונה. וזה בעצם ההסבר לדילמה: אם הערך עמד על כ-100 אלף שקל במועד התאונה, וחברת הביטוח יכולה לקבל עבורו 47 אלף שקל אם לא יוכרז טוטאל לוס, למה שתכריז עליו כאובדן מוחלט ותקבל רק 12 אלף שקל?

בפסק הדין בסיום המשפט, קבעה השופטת כי העסקה הזו של חברת הביטוח, השמאי והמוסך, תעלה למעורבים בה הרבה כסף. על הנתבעים להחזיר לקונה 180 אלף שקל צמודי מדד ונושאי ריבית מאז יולי 2002, והמשמעות בשקלים היא כי ד"ר קינק יקבל כ-250 אלף שקל. חישוב הפיצוי (בסכום הבסיסי של 180 אלף שקל) הוא כדלקמן: 100 אלף שקל תמורת הרכב (שהבעלות עליו תחזור לחברת הביטוח), 50 אלף שקל בשל עוגמת נפש, 5,000 שקל השתתפות באגרה, 5,000 שקל בגין שכר טרחת שמאי, ו-20 אלף שקל לעו"ד שניהלה את התיק. לפי החלטת השופטת,את הלענה הזו יאכלו הנתבעים כדלקמן: חברת הביטוח והשמאי במחצית סכום הפיצוי, המוסך במחצית האחרת.

לדברי השופטת, "דומה שלא יכולה להיות מחלוקת של-AIG יש אינטרס כלכלי שלא להכריז על רכב כאובדן גמור אלא כאובדן להלכה, וזאת בהתחשב בכך שעבור שרידי הרכב באובדן להלכה היא מקבלת מהמוסך 47% מערך הרכב, ובמקרה אחר - 12% בלבד...". עוד כתבה בפסק הדין כי חברת הביטוח "התעשרה שלא כדין ממכירת שרידי הרכב בניגוד לחוק...", וכי למוסך "אסור היה לקבל רכב לשיקום, משום שמכלולי בטיחות נפגעו. למוסך אסור היה לפעול לתיקון רכב זה, ובוודאי שאסור היה עליו למכור אותו לאחר, ללא קבלת אישור ממוסך מוסמך".

ומה אומרים ב-AIG על פסק הדין? "אנו לומדים את פסק הדין בעיון. כבר עתה ניתן לומר כי לעניות דעתנו עסקינן בפסק דין שגוי, אשר אנו שוקלים להגיש עליו ערעור".