פרטנר החתימה לקוח: אל תספר שקיבלת פיצויים
חברת פרטנר הסכימה להחזיר לצרכן כסף שגבתה ממנו שלא כדין, אך ניסתה להחתים אותו גם על הסכם סודיות, שהיה מונע ממנו לספר לאחרים על ההסכם הזה. די ברור את מי משרתת השיטה הזאת, שאינה חדשה, אך בעייתית מאוד
לפני כשנתיים חתם ע' על הסכם עם נציג של פרטנר שפנה אליו ליד מחנה צבאי גדול. לימים גילה, כי חויב במשך 22 חודשים על שירותים שלא ביקש - בסך של 950 שקל. הוא פנה לחברה, ובעקבות מו"מ מייגע התקשרה אליו נציגה של החברה והציעה לזכותו רק עבור שנה רטרואקטיבית, כפוף לחתימתו על מסמך שהעבירה לו. ובמסמך הזה הייתה טמונה הפתעה לא נעימה.
אחרי סעיפים מקובלים בהסכמי פשרה מעין אלו הופיע המשפט הארוך הבא: "אני מתחייב, בכפוף להוראות כל דין, שלא לפרסם ו/או ליידע צד שלישי כלשהו, בין בעל פה ובין בכתב, ו/או להתיר שימוש מכל סוג שהוא לצד שלישי כלשהו, בין במישרין ובין בעקיפין, במהות הסכם זה ו/או בתוכנו, וכן בהשתלשלות העניינים בהקשר זה, מבלי לקבל מראש את הסכמתה הכתובה של פרטנר".
ועכשיו, את אותו משפט, רק תרגום לשפת בני אדם: פרטנר ניסתה להחתים את ע' על מסמך שאוסר עליו לפלוט מלה לגבי הפרשה כולה – מראשיתה ועד סופה, כולל הסכם הפשרה – בלי שיקבל מראש את הסכמתה של החברה לכך.
ולמי אסור לספר? למעשה, לאף אחד: לא לחברים, לא לבני משפחה, לא לעיתונאים, ואולי – אם רוצים לתת למסמך הזה פרשנות מרחיקת לכת במיוחד – גם לא לעורך דין שאליו אולי עשוי הצרכן לפנות כדי לקבל עזרה.
נשמע אבסורד? תזכרו מי ניסח זאת, ואז נעבור לפסקה הבאה.
מה משותף להפגנות בסוריה ולקוטג'?
מִנַיִן צץ הסעיף הזה, ואת מי בעצם הוא משרת? חברה אשר מנסה להחתים צרכן על מסמך מעין זה אינה מעוניינת שמישהו, מלבד אנשי החברה והצרכן, יידע על מה שקרה. למה? מפני שאם יתפרסם תוכנו של ההסכם, אולי ילמדו על כך צרכנים אחרים, שגם הם יעלו תביעות דומות כלפי החברה, ובטווח הארוך עתידה אולי החברה לעמוד מול גדודי צרכנים מודעים לזכויותיהם שינסו להסתמך על המקרה של ע' כסוג של תקדים.
זה מצב מאוד לא נוח לחברה – לתדמיתה, ובעיקר לכיסיה ולמאזניה. ומכאן נולדו סעיפים שכאלו. מטרתם היא להשתיק ולחנוק מידע מן הסוג שעשוי לחבל באינטרסים של החברה. כלומר, הם נועדו לשרת את הגוף המסחרי, ואותו בלבד. הצרכנים בוודאי לא ירוויחו מחתימה על סעיפים כאלו, וגם לא החברה האזרחית בכללותה.
השתקת מידע היא כלי שלרוב אנו נוטים לקשר עם משטרים טוטליטריים, ודי לראות מה קורה היום בסוריה, ולא רק בה, היכן שהמשטר הנאבק על קיומו מנסה לפגוע בכל דרך בהפצת המידע שיש בו כדי להזיק לו. אולם, הפצת מידע היא לא רק כלי חשוב בשמירה על הדמוקרטיה ובהגנה עליה. היא גם כלי יעיל בהגנה על זכויות כלכליות. חִשבו לרגע מה היה עולה בגורלה של מחאת הקוטג' אלמלא שקיפות המידע לכל.
סעיף סודיות – האם נוגד את תקנת הציבור?
חשוב להבין בהקשר זה דבר חשוב מאוד. לא מדובר בהסכם הנחתם בין צדדים שווי-כוחות. הצרכנים אינם חותמים על הסכם כזה מרצונם החופשי ומתוך בחירה משוחררת מאילוצים ומלחצים. ההיפך הוא הנכון. חולשתם של הצרכנים מובנית מעצם העובדה שכספם נמצא בידי החברות, ולמעשה אומרים להם: חִתמו על הסכמי סודיות, אחרת לא תראו את כספכם. וכל זה רק מעמיד באור בעייתי עוד יותר את נסיונה של פרטנר להחתים את ע' על סעיף סודיות כה גורף.
בעבר כתבנו כאן על תופעה זו. כבר אז הצבענו על כך, שהסדרים מעין אלה אשר מוצנעים מעיני הציבור באמצעות סעיף סודיות, מונעים מהצרכנים לדעת מה עשוי לסייע להם, ובכך לרפות את ידיהם.
אז גם הדגשנו, כי הסכמי הסודיות גורמים לכך שגם גופים ממלכתיים לא יידעו מה מעוללות החברות, שכן ישנם מקרים שמדובר לא רק בעוולה כלפי צרכן, אלא גם בעבירה על החוק. וגם משום כך יש חשיבות רבה לכך שהצרכנים לא ייכנעו ללחציהן של חברות מסחריות, אשר מציבות תנאים אלו כתנאי לתשלום פיצויים.
מבחינה משפטית כדאי יהיה להעמיד פעם במבחן את תוקפם של סעיפים כאלו. ייתכן שטענה, כי תוכנו של הסכם מעין זה או מטרתו אינם מוסריים או שהם סותרים את תקנת הציבור, תזכה לאוזן קשבת בתי המשפט. אחרי ככלות הכל, כאשר הסכם כזה משרת רק צד אחד, ובו בזמן ברור כי הוא פוגע באינטרסים של רבים אחרים בצד השני, לא קשה לראות ולהבין שהציבור אינו זוכה בשל כך לחברה מתוקנת.
פרטנר נאלצה לוותר
כעת נחזור לע'. הוא איש צעיר, אך נראה שמודעותו לזכויותיו כאדם וכצרכן רבה למדי. הוא סירב לחתום על הסכם הפשרה כל עוד כלול בו הסעיף הבעייתי הזה. אנשי פרטנר התבצרו בעמדתם וניסו לחייבו לחתום על ההסכם בנוסחו המקורי, אך לבסוף היו אלה אנשי החברה שנשברו. באחרונה התקשרה אל ע' נציגה של פרטנר, והציעה לו לקבל את הסכום שהחברה מוכנה להחזיר לו - ללא כל חתימה על מסמך כלשהו.
הוא הסכים לכך, אך לא ויתר על תביעתו להחזרת ההפרש - הסכום שבו חויב עבור עוד 10 חודשים בלא הסכמתו. אגב, ההסבר של נציגי פרטנר לכך שהחברה אינה מוכנה להחזיר את מלוא הסכום הוא שע' התלונן רק שנתיים לאחר המקרה.
עד כה הפגינה פרטנר מידה של תבונה כאשר חזרה בה מהניסיון להחתים את ע' על סעיף סודיות בקשר לפרשה ולהסכם עצמו. כעת, כיוון שנראה שהכירה באחריותה לְמה שקרה (אחרת לא הייתה מחזירה לו יותר ממחצית הסכום, ונציגיה לא היו מנמקים את העובדה שמחזירים לו רק חלק מהסכום המקוצץ בכך שאיחר לגלות את הניכוי שלא כדין), נראה שכדאי שתעשה עוד צעד, ותחזיר לו את מה שנגבה ממנו גם עבור עשרת החודשים הנוספים מכלל 22 החודשים שבהם חויב שלא בהסכמתו.
מחברת פרטנר נמסר בתגובה: "החברה משתדלת ככל הניתן שלא להגיע להתדיינות בפני בתי משפטי עם לקוחותיה ולכן, במקרים רבים מגיעים הצדדים לפשרה כמחווה שירותית אף במקרים בהם החברה סבורה כי היתה זוכה בדיון בפני ערכאות שיפוטיות.
"בנוסף, המחוות השירותיות נסמכות על תשתית עובדתית המשתנה מלקוח אחד לאחר. מפרסומו של הסכם פשרה בנושא מסוים אין לקורא יכולת ללמוד על מדיניות כלשהי או על הודאה לכאורה של החברה בטעות ולכן כל פרסום ללא פירוט של הבסיס העובדתי עלול להטעות את הקוראים.
"בהתייחס למקרה האמור, הרי שמדובר בלקוח שרכש מכשיר בחברה וחתם על כל הטפסים הרלוונטיים. יודגש כי על אף שלא פנה במשך 22 חודשים לחברה בחרנו לפנים משורת הדין לזכותו ב 50% מסכום החיוב שנרשם במשך כל התקופה".
הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות ומנהלת פורום צרכנות ב-ynet
לפנייה לכתב/ת 
