על חלקי גופתם המתה: כשהאויב נקבר אצלך
בסביבת נתניהו אמרו כי ישראל אינה מספסרת בגופות מחבלים, אבל האמת הלא נעימה היא שכבר מזמן נגררנו - לאו דווקא באשמתנו - למשחק הציני הזה. איך קוברים בכבוד מחבל שרצח משפחה שלמה, מה הטעם בכלל להחזיק אותם כאן, ומה קורה כשגופה בשקית נעלמת במעבה האדמה, כי הטוש נמחק?
"ביום שישי לפנות בוקר הוצאו גופות של מחבלי חיזבאללה . נאמר לנו כי הן ישמשו לצורכי משא ומתן עתידי. אחיקם וחייליו הוציאו אותן מהפגודה לגבול ישראל בנסיעה באכזריות. הגופות היו במצב ריקבון מתקדם, ונראה שהיו מוטלות ימים מספר ברחוב. בגלל הצחנה, החיילים שהובילו את הגופות עטו מסכות על פניהם.
על אף הריח הקשה והמראה המחריד, היו חיילים שרצו לראות את הגופות, להרים את השמיכה ואף לצלמן. ייתכן שרגשות של זעם הופנו כלפי המחבלים ההרוגים, אך היה חשוב למנוע פגיעה או השחתה של הגופות. אף שמצבן הפיזי של הגופות היה קשה בהרבה משל החללים שלנו שפינינו רק אמש, משימה זו הייתה קלה בהרבה" ("מתוך ספרו של עשהאל לובוצקי, 'מן המדבר והלבנון' בהוצאת ידיעות אחרונות").
לובוצקי, מ"מ גדוד 51 במלחמת לבנון השנייה, זוכר היטב את המשימה שהוטלה על הפלוגה במערכה הקשה בבינת ג'בל: "הייתה הוראה מפורשת לקחת את הגופות מהשטח - את שלנו ואת של חיזבאללה. היה לכך משקל מודיעיני - רס"ן רועי קליין ז"ל, למשל, מצא מחשב על אחת הגופות ומצאנו גם מפות ומודיעין נוסף בתיקים של חיזבאללה. היה שיקול נוסף - בחודשי הקיץ גופות נרקבות מהר ולא משאירים בשדה הקרב גופות זרוקות בכל מקום, אבל ברור היה שיש עוד מטרה - הגופות ישמשו קלפי מיקוח".
למסקנה האחרונה הגיעו הלוחמים בשטח בעצמם. "אף אחד לא אמר זאת במפורש, זו הייתה הפרשנות שלנו הלוחמים בשטח, אבל היה ברור שזו המטרה. אחרי הכול, נשיאת גופות היא משימה לוגיסטית הרבה יותר מורכבת ומסוכנת מלקחת מקלע, תרמיל או מחשב מהשטח. בחמישי הוצאנו את הגופות של חברינו, בשישי אספנו מהשטח 16 גופות של מחבלים, והבאנו אותן ארצה".
התנהלותה הלא-יציבה של הממשלה סביב סוגיית גופות המחבלים, שעוררה השבוע סערה ציבורית על רקע ההחלטה להשיב לרשות 84 גופות של מחבלים פלסטינים, ושגררה עיסוק מקאברי בשיירי גופות, מעלה תהיות באשר למדיניותה של ישראל בכל הנוגע להחזקת גופות מחבלים והחזרתן. בעוד שבסביבתו של ראש הממשלה הצהירו כי ישראל אינה מספסרת בגופות, נימק שר הביטחון, אהוד ברק, את החלטתו לבטל את המהלך בכך ש"יש לבדוק שאנחנו לא מעבירים גופות שלא נכון להעביר אותן, הן משיקולים שקשורים לגלעד שליט והן מדברים שקשורים אולי לדברים אחרים".
כך או אחרת, ברור ששיירי גופות המחבלים המצויות בידי ישראל מוחזקות לצורך כלשהו, בין שעבור עסקת חילופי שבויים שבה תהיה מעורבת ישראל בעתיד ובין שעבור מחווה הומניטרית שהיא עשויה לבצע. ישראל בוחרת להחליט מתי ואיך להחזיר את הגופות, ובתנאים שמשרתים את האינטרס שלה. יש הקוראים לזה "קלף מיקוח". אלא שספק אם קיימת מדיניות רשמית וברורה בנושא הטעון והרגיש הזה, שבשמו נשלחים חיילי צה"ל, כפי שנשלחו סגן לובוצקי וחייליו בבינת ג'בל, למשימה הכרוכה בסיכון הלוחמים. שוב ושוב עולה השאלה - מדוע בכלל לוקחת ישראל חלק במשחק האכזרי הזה?
מספר סידורי רץ
אין מי שמכיר טוב יותר את בית הקברות לחללי האויב בעמיעד מאשר אלוף משנה במילואים אברהם אוחנונה, לשעבר רב פיקוד צפון. מעסקת ג'יבריל ועד החזרתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל, שגופותיהם הוחזקו על ידי חיזבאללה, הוא זה שמנהל כאיש מילואים את הליך הוצאת הגופות מקבריהן. הוא הידיים המבצעות את עסקאות חילופי הגופות.
אחריות הקבורה, מסביר אוחנונה, מוטלת על הרבנות הצבאית. "הגופות של המחבלים מועברות אלינו עם הפרטים המזהים, ואנחנו עושים צילומים, מתעדים את הגופה, ורושמים כל פרט זיהוי אפשרי. כל גופת מחבל נקברת בארון בקבר משלה, עם מספר סידורי רץ. ארבעה סטים של מספרים בצבע זוהר ובגודל 20 על 20 סנטימטר, מוצמדים לקבר בשקית ניילון - אחד בתוך הארון, אחד מעל הגופה, אחד מעל הארון ואחרון על האדמה. המיקום של הגופה נשמר אצלנו ברבנות, על פי המספרים הסידוריים".
הקבורה נעשית ללא כללי טקס, אולם לדבריו, אנשי צה"ל דואגים לשמור על צלם אנוש: "גם האויב הכי גדול שלך, זה שפגע והרג בך, ייקבר בצורה מכובדת", אומר אוחנונה. הרב אביחי רונצקי, הרב הצבאי הראשי במבצע "ושבו בנים" שבו הושבו ארצה גופותיהם של גולדווסר ורגב, מוסיף כי "בהלכה אין התייחסות לקבורת האויב, אבל כבוד המת הוא עיקרון חשוב מאוד, בין שהוא יהודי ובין שלא. גם אם מדובר באויב מר".
אלא שהסטנדרטים שעליהם מדברים הרבנים רונצקי ואוחנונה לא עמדו במבחן המציאות בשנת 2000, אז התברר כי שתי גופות פלסטינים שהיו אמורות להימסר למשפחותיהם הלכו לאיבוד. הפרשה שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט חשפה כשל מהותי בתחום הקבורה של גופות האויב. ועדה שהקים אז הרמטכ"ל שאול מופז, מצאה שורת מחדלים: הגורמים הרלוונטיים כלל לא הכירו את הפקודות בנושא, גופות נטמנו באדמה ללא צו אלוף, ואם זה לא מספיק - המספר הסידורי שהיה אמור להיות אמצעי הזיהוי הוודאי, הוטבע בטוש מחיק.
משחק ציני ואכזרי
ב-12 בספטמבר 1997 נתקל כוח סיירת אגוז בחוליית מחבלים באזור סוג'וד, בקצה הצפוני של רצועת הביטחון. בהיתקלות נהרגו ארבעה מחבלים, בהם האני נסראללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. על אלונקה נשאו לוחמי אגוז את גופתו לשטח ישראל. רק שבוע קודם לכן אירע אסון השייטת, שרידי גופתו של הלוחם איתמר איליה הוחזקו בידי חיזבאללה. ב-25 ביוני 1998 הוחזרה גופתו ארצה במסגרת עסקת שבויים. גופת נסראללה הבן הייתה המניע לקידום העסקה, שבה שוחררו גם 40 אסירים לבנונים חיים.
גופות היו מאז ומתמיד חלק מהליך פדיון השבויים. גופות חיילי אויב נאספו על ידי צה"ל בתום מערכה צבאית משטחים שנכבשו, והוחזרו בתמורה לגופות חיילי צה"ל שהוחזקו בידי האויב. אלא שנדמה כי השינויים שחלו בזירת הקרב בעשורים האחרונים, והעובדה שהמלחמות האחרונות שבהן השתתף צה"ל לא היו נגד צבא סדיר אלא מול ארגוני גרילה ומחבלים, שינו את התפישה. העובדה שאויביה של ישראל סחרו בגופות חלליה, גררה אותה למערכה אחרת - אכזרית וצינית בהרבה.
אורי לובראני, מי שעמד בעבר בראש צוות השבויים והנעדרים ומכיר היטב את הסוגייה הרגישה, מוכן להודות באמת: ישראל לוקחת חלק במשחק האכזרי של שמירת גופות לצורכי מקח, גם אם היא נמנעת מלומר זאת רשמית. "ישראל אכן מנהלת משאים ומתנים על גופות. זה משחק ציני שמוכתב לנו, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר עליו בתנאים שבהם אנחנו פועלים. גופות, לדאבוננו, הפכו לקלפי מיקוח, וכל זמן שיש לנו בעיה עם החזרת שבויים, יש לגופות המחבלים ערך".
"כשהיינו בלבנון", מסביר לובראני, "היינו רגישים מאוד לעניין הגופות כי ידענו שהן חשובות למשפחות ושבעת הצורך אם נרצה להפעיל לחץ, לגופות יהיה משקל, גם אם לא ערך מלא כמו לשבויים חיים. מאחר שלנו בישראל קשה מאוד להתמודד עם שבויים ונעדרים, אנחנו צריכים לחפש כל דרך ואמצעי להפעיל לחץ על מי שמחזיק בשבויים שלנו, חיים או מתים. כשהיינו בלבנון, היו לנו עצורים חיים וגופות שבהן החזקנו, ואני רוצה להאמין שפעלנו נכון. אין לנו את הפריבילגיה לנהוג בצורה מוסרית מול הארגונים הללו".
"המדיניות פשוטה מאוד - לא משנה של מי הגופה, מביאים אותה לקבר. האם להחזיר אותה אחר כך או לא - זו כבר שאלה מדינית, לא צבאית", אומר אלוף במיל' יורם יאיר, ממחברי הקוד האתי של צה"ל. "לפעמים יש משימה להביא מישהו חי או מת. במלחמת לבנון השנייה אחת המטרות הייתה לתפוס מחבלים וגופות כדי להביא לשחרור שליט, רגב וגולדווסר. אין פה שום בעיה. לחייל יש משימה, והוא יעמוד בה. מה יקרה מכאן והלאה - זו כבר שאלה של מדיניות".
מחבל זה לא חייל
דליה קרשטיין, מנכ"לית המוקד להגנת הפרט שמנהל מאבקים משפטיים להחזרת גופות מחבלים, סבורה כי ישראל נוהגת בציניות בסוגיית הגופות. "ראוי היה שגופות לא תהיינה קלפי מיקוח, משום שזה עומד בסתירה לערך כבוד האדם. דווקא מהחברה הישראלית, המכבדת את זכר מתיה ונעדריה, ושפועלת עד היום לאיתור חיילים אלמונים משנת 1948, היינו מצפים לגלות הבנה לכאב של הצד האחר", היא אומרת.
פרופ' אסא כשר, ממנסחי הקוד האתי של צה"ל, מסביר כי "יש הבדל עצום בין חיילים של צבאות אויב, שההנחה הכללית היא שהם נהגו על פי דיני מלחמה, לבין מחבלים מארגוני טרור. חייל סורי שנלחם ואולי גם הרג בנו, איננו פושע מלחמה לפי דיני המלחמה והמוסכמות המקובלות, לעומת הטרוריסט שהתכוון לרצוח כמה שיותר חפים מפשע בפאב או באוטובוס. לכן ההתייחסות לגופתו ולשאלת החזרת הגופה למשפחתו היא שונה. צריך נימוקים טובים כדי להשיב גופות של מחבלים, והשיקולים האלה יכולים להיות מדיניים כלליים או כאלה שקשורים למשא ומתן כזה או אחר".
כחבר בוועדה שמינה שר הביטחון להצעת מתאר מחייב למשא ומתן לשחרור חטופים, עסק פרופ' כשר רבות בסוגייה. לפי פרסומים שונים, אחת ממסקנות הוועדה היא שישראל לא תחזיר אסירים חיים בתמורה לגופות, אלא גופות בלבד. לתפישתו, השבתה של גופת מחבל ללא הפעלת שיקול דעת של ממש, עלולה לפגוע בישראל משום שמקום קבורת הגופה יהפוך למוקד עלייה לרגל: "זה לא רק צעד הומניטרי, אלא הזמנה לשמחה וששון על 'הגיבור הלאומי', ואין לנו שום סיבה לשמחה משוקצת שכזו".
הטיעון הזה של פרופ' כשר נחלש מול העובדה שאחד הסמלים המובהקים של המאבק הפלסטיני היא המחבלת דלאל מוגרבי, ממבצעי הפיגוע באוטובוס הדמים בכביש החוף בשנת 1978, שבו נרצחו 35 ישראלים. גופתה של מוגרבי הייתה
אמורה לעבור לידי חיזבאללה בעסקת השבויים האחרונה ביולי 2008, אולם היא לא נמצאה במקום שבו נקברה. לפי ישראל, זרמים תת-קרקעיים סחפו כנראה את שרידיה. זה לא מנע מהפלסטינים להפוך אותה לגיבורה לאומית, ולהקים על שמה מוסדות ואתרים שונים.
האם 84 המחבלים שהשבוע התברר כי כמעט נמסרו לידי הפלסטינים יוכתרו גם הם לסמלים, הפעם עם לוויות ענק ודגלים מונפים? את הקץ הזה ישראל תדחה בינתיים. במשחק המזרח תיכוני, כמו במשחק המזרח תיכוני, היא תמשיך לחכות לשובר שיוויון, שישלח שוב את הדחפורים לעמיעד.
לפנייה לכתב/ת 
