תגיד לי, מה אתה מעדיף, ישבן או שדיים?

בואו לדבר על ישבן לעומת שדיים גם בפייסבוק שלנו

תיאורים, כינויים, פוזיציות ואמצעי עזר. לכל איש היה שם, כינוי, ובעיקר - הרבה מה לומר. אביזרים, המחשות טיעונים ומחלוקות, ועדיין לא הגיעו להסכמה. אפילו לא רוב. אולי רוב מדומה לאלו הנעים להם שם למעלה. מה הפלא, קל לאהוב שדיים. על גבול הפופוליסטי.

כמו בכל דילמה שתציג לאחרים, תמיד יהיו כאלה עם תשובה מוכנה מראש. "ציצים, וגדולים", קפצו ואמרו לא מעט. איזו החלטיות, חשבתי לעצמי. אני די מקנא באלו שסגורים על עצמם, ואפילו די מבין אותם. שדיים עשויים לפגוש בנו עם מחשוף, חזיית פוש-אפ, חגורה שמתלבשת תחתם ופטמות מנקרות. כל האמצעים כשרים.

אבזרי העזר לאותם עיגולים הנמצאים שם למעלה נוחים להפעלה וקלים לשימוש. קצת מחשוף, ולכי תרדפי אחרי העיניים שלו, ואם השדיים מורמים להם כלפי מעלה - הבחור בעננים. סוג של Ground Control to Major Tom.

ובכן, אני בעד שוויון. לא הוגן להשקיע את כל תשומת לבנו שם למעלה. אפשר וניתן להקדיש ממרצנו גם לישבן, החבוי לו שם למטה. נכון, הוא נחבא אל הכלים, ואמצעי העזר עבורו לא כל כך נוחים. אני מצדיע לכן, לא הייתי שורד שעה על עקבים. בטח ובטח כשהמטרה היא להרים את הישבן למעלה ולמשוך תשומת לב בצעדים מתקתקים, הסוחפים אחריהם את העיניים והאוזניים.

ואם כבר דשים בתוספות שתופסות, כמה חבל שהן מעטות יחסית לאזור הדורש כל כך הרבה תשומת לב. עקבים ו... חוטיני. העם דורש יותר, אפילו מגיע לו. חובבי הישבן, מהמחקר הקטן והלא מייצג שלי, אופיינו בהססנות מסוימת, אפילו חשש. מעטים מרגישים בנוח להיות בדעת מיעוט, קוראים לזה לצאת מן הכלל.

רחוק מהעין רחוק מהלב?

אי אפשר לפזול אליו תוך כדי שיחה (צילום: Shutterstock)

אותם אוהבי הישבנים ברובם לקחו את הזמן לפני ההודאה בחיבה, כאילו בדקו את השטח. אולי באמת קשה לאהוב אותו. הרי הוא לא נגיש, אי אפשר לפזול אליו תוך כדי שיחה פרונטלית. הוא לא קורץ לך מבעד המחשוף כל הדייט. רחוק מהעין רחוק מהלב?

חובב ישבנים מושבע טען בפניי שדווקא המרחק גורם לו לאהוב אותו יותר. הידיעה שאי אפשר לזפזפ בין מבט בעיניים למבט בישבן. כמו ילד קטן שיש לו צעצוע ביד וממש משתוקק דווקא לצעצוע הלא נגיש.

אחת התיאוריות שנזרקה לאוויר ניסתה לקשר בין תנוחות אהובות לכדורים מועדפים. זה שאוהב אותה מולו בקונסטלציות כאלה או אחרות לבטח יאהב לראות את שדיה מתנוססים מולו. כנ"ל לגבי ישבן המתנדנד לו לכל כיוון אפשרי. אולי זה בעצם הפוך, אולי הגבר ירצה לראות ולהתעסק עם החלק אותו הוא אוהב פחות, סוג של חלוקה הוגנת בין העדפה לעומת תשומת הלב ותחום עיסוק.

ומה לגבי גודל? כבר אמרתי שגברים הם אלופי העולם במוסר כפול. רוצים אותך אלופה במיטה וחסודה בעת ובעונה אחת. הבו להם שדי ענק, אך צמצמו את הישבן למינימום תופח. אם הקריטריון הוא גודל, אז קבלו לפודיום את הזוגיים המנצחים של הערב.

טענות נוספות נזרקו לאוויר, כמו האם ינק הגבר בתקופת היותו עולל. לא כל כך מעניין, מי זוכר. מה שכן, יש קשר מסוים שאי אפשר להתחמק ממנו בין חובבי שדיים מובהקים לבין שמרנות מינית.

ישבן, על שלל איכויותיו, נגלה לנו בהמשך הדרך 

אנחנו גדלים על שדיים. בגיל הטיפש עשרה הם בערך הדבר היחיד שיש לנו בראש. ישבן, על שלל איכויותיו, נגלה לנו בהמשך הדרך. סוג של אבולוציה. מכאן מגיעה ההעדפה המושרשת לדדיים. בהנחה שפגשת, ועוד תפגשי, בחובב שדיים, קחי בחשבון שייתכן שהוא קצת יותר שמרן מבחינה מינית. קרוב לוודאי שאותו אחד בדרך כלל יתייחס אליהם בשמם הילדותי יותר, ציצים. אולי חזה.

האהבה לשדיים ברורה ומובנת. יעידו על כך חבורות גברים שיקפצצו בהתלהבות מכל זוג שדיים מורם בפוש-אפ ו/או מחשוף ואו חולצה מבליטה. ייתכן שאותה אהבה בסיסית לשדיים מקשה עלינו לצאת מהארון ולומר שאנחנו אוהבים יותר ישבן. לכן, קחו בחשבון שאם למדתם להעריך טוסיק חצוף ושובב, יש סיכוי שהתפתחתם קצת אל מעבר לסטדנרט הגברי הממוצע. אותו זן גברי שלרוב יתאכזב אם וכאשר יירד לו מסך הפוש-אפ.

"אל תתחמק, לכולם יש העדפה כזו או אחרת", היא לא מרפה, ממשיכה לשלוח חצים בוערים. יש לי פה עניין עם עיתונאית נוקבת, מזהה דיפלומטיה ממרחק של קילומטר. אני אוהב גם וגם, העיקר שתהיה פרופורציה.

דיפלומטיה היא לא תכונה חזקה אצלי.