קיץ 2011: מה בין הכדורגל הישראלי לאתלטיקה
קבוצות שמתפרקות, מצעדי חקירות, שכר מוגזם והרבה רעש. בצד השני של הסקאלה נמצאת אליפות ישראל באתלטיקה, שאכזבה אבל גם הותירה לא מעט תקווה. עכשיו אנחנו צריכים למצוא את הפרופורציות הנכונות
"בְּלֵילוֹת הַקַּיִץ הַחַמִּים, שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ קוֹרֶה". מתי כספי, אריק איינשטיין ולא מעט להקות צבאיות שרו את השיר הזה שנה אחר שנה, כמו רצו להזכיר לשומעים כי בקיץ הארצישראלי, במיוחד בלילותיו, אין בעצם הרבה עניין. שום דבר אינו קורה, רק צרצר נשמע מרחוק, השעון עוצר מלכת והחבר'ה יושבים תחת עץ התות, מדברים, קוראים בספר עם ריח ישן וחולמים בהקיץ.
- אליפות ישראל: דניאל פרנקל לא קבעה הקריטריון ללונדון
- הצטרפו לעמוד של ynet ספורט בפייסבוק
- הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
חודש בתוך קיץ 2011, ומסתבר שהוא אינו שונה בהרבה מהשיר. אמנם עצי התות התחלפו בפנסי הרחוב בוהקים שמושכים מעופפים, את הספרים החליפו בקבוקי האלכוהול ושעונים מזמן עברו לצגים של הטלפונים הניידים, אבל החבר'ה עדיין יושבים, על ספסלים או על מכסה מנוע של מכונית, ומדברים.
אם השיחות אינן מתנהלות סביב הקבוצות בליגת העל (השישית בטיבה באירופה למי ששכח), אז הן נודדות לתחנות המשטרה שבשפלה, שם צעדו בזה אחר זה מנהלים, עסקנים, יושבי ראש, שחקנים ובעלי קבוצות. לתפארת מדינת ישראל.
נכון, האליפות ה-75 לא תיזכר כאיכותית במיוחד. קופצת הגבוה דניאל פרנקל לא השיגה את הקריטריון לאולימפיאדה, יריבתה מעין פורמן נכשלה בגדול, יוחאי הלוי, קופץ המשולשת והרוחק, כשל בהשגת הקריטריון לדרום קוריאה וג'יליאן שוורץ, קופצת המוט, אכזבה את הקהל והודתה שזו היתה תחרות גרועה עבורה.
אבל היו גם שיאים אישיים, ובמיוחד נשטפו עינינו וזיק של תקווה נראה בהן בזכות הרצים הצעירים והאיכותיים כמו ימר גטהון, עמרי הרוש, אינדלאו טאקאלה ואולגה לנסקי. לא שמעתם עליהם? אין זה פלא, הרי האתלטיקה בארץ נחשבת לענף של משוגעים לדבר. פרנסה אין מזה, ואולי אפשר לקנות במשכורת של אתלט קוטג' במכולת, אבל בטח שאי אפשר לגור באחד כזה.
איגוד האתלטיקה עושה ככל שהוא יכול בקידום הענף, אבל המגבלות שלו ברורות וחרב הקיצוצים נישאת מעליו בכל רגע. בצר לה, נתונה האתלטיקה הישראלית לחסדי התקשורת, שמתעוררת לחיים בעיקר באליפות ישראל, העולם, אירופה והאולימפיאדה. ליגת ניו באלנס, הליגה המקומית לקבוצות? זו לא ממש זוכה לסיקור תקשורתי שוטף.
ובינתיים בכדורגל הישראלי. גל חצור ותומר סיני (צילום: יובל חן)
תגידו שרמת האתלטים והאתלטיות בארץ אינה שווה את ההשקעה, ויש משהו בדבריכם. הרי לפני עשור היו לנו שלושה רצים ב-100 מ' שירדו מ-10.50 שניות, באליפות הנוכחית זכה ספרינטר בן כמעט 30 עם 10.59 שניות. בתחילת שנות ה-2000 התחרו בקפיצה במוט שלושה סופרסטארים עולמיים: אלכס אברבוך, דני קרסנוב ודניס חולב, ואילו היום נותר יבגני אולחובסקי כמעט לבדו בשטח.
אבל זו בהחלט אינה סיבה לזלזול, הן בשיחות הרחוב והן במערכות התקשורת. הספורטאי הבודד, בניגוד גמור לספורטאי הקבוצתי, נותר לבד גם כשהוא בתחתית וגם כשהוא בפסגה. המאבק אכזרי, כי בארץ אין כסף ותגמול להשקעה. מעטים האתלטים שיכולים להסתמך על המלגות של הוועד האולימפי ואיגוד האתלטיקה. רובם עובדים בעבודה "רגילה", שכמובן פוגעת בריכוז ובמוטיבציה ומותירה אותם עם תשלום לשכר דירה אבל בלי הקריטריון הנכסף.
ובינתיים, בלילות הקיץ החמים, אנו נמשיך להתבשל בקלחת הלוהטת של הכדורגל הישראלי. הרי שחקן שטרם קרע זוג נעליים, שווה הרבה יותר מאתלט שאין לו כסף לזוג נוסף. להתראות בקיץ 2012, שם כבר המלכה תחזור בשיא תהילתה.