הצל של בלק
מואב הוא הצל האולטימטיבי שלנו, ואנחנו הצל האולטימטיבי שלו. אין פלא כי פרשת השבוע מתארת פיצוץ בין העמים, ורק במגילת רות מגיע השחרור האמיתי מהפחד
שיר, מגילה ופרשה
הפעם אני מבקשת להתבונן בקצרה על קשר אפשרי בין שלוש יצירות – שתיים מקראיות, ואחת בת זמננו: פרשת בלק, מגילת רות ושירו של יהודה פוליקר: "הצל ואני".
הצל ואני
הצל שלי ואני יצאנו לדרך / השמש עמדה כך בערך / פעם אני מוביל / ופעם צל על השביל / עננים התכנסו בשמיים / התחילו לרדת טיפות מים / צילי התכנס בתוכי / המשכתי לבדי בדרכי
הרוח טלטל / הפחד טפטף וחלחל / צילי בתוכי מרעיד / מפחיד יותר מתמיד / הוא שואל לאן אתה לוקח / אני משיב לאן אתה בורח / למה תמיד קירות מוגנים / למה צל כשאור בפנים
בוא נעוף רחוק / אתה תהיה לי כנפיים / אל חיבור דמיוני / שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי / בוא נקפוץ, נמריא, נעוף / אל קשר הצל והגוף / די להמשיך לברוח / אל מה שתמיד רצינו לשכוח
לשכוח את דלתות הבלבול / את הילד שמציץ דרך חור המנעול / בוא נעבור את הגבול / אל החופש שהיה כבול / ורק מנגינות מזכירות / שבחוץ אפשר להיות / משוחרר מכל פחד / רק כשהצל ואני ביחד
החופש שהיה כבול
בשיר הנפלא של פוליקר, יוצאים לדרך שניים שהם אחד – אדם וצלו. הצל הוא כל מה מה שאנחנו רוצים
להאמין שאנחנו לא. הצל הוא האחרוּת הפנימית שלנו. אותן תכונות שאנו לא סובלים בעצמנו, אבל גם לא יכולים להיפרד מהן. באשר נלך – יילכו אתנו. כשהצל מתכנס בתוכי, אני הולכת לבדי בדרכי.
ככול שאסרב לפגוש את הצל שלי, כך ילכו ויאיימו עלי חיי. הצל ישאל: "לאן אתה לוקח?" אני אשיב: "לאן אתה בורח", ולא אדע את נפשי.
היינו יכולים לחשוב שהגאולה תגיע כאשר נצליח להיפטר מהצל שלנו, מהתכונות הבלתי נסבלות הדבוקות בנו. דא עקא, אי אפשר להיפטר מצל, אין חיים "נקיים", אין אדם שהוא תמיד מקסים. הגאולה תגיע כשנסכים להכיר במקסימות החלקית שלנו, כשנסכים להכיר בנורמליות שלנו – ביפה, בכעור ובבנלי. "משוחרר מכל פחד" זו הגאולה לה נזכה כשנהיה לאחד: "רק כשהצל ואני ביחד".
כלחוך השור – הפחד טפטף וחלחל
היחסים בין מואב לישראל, כפי שהם מתוארים בתנ"ך, מיוצגים היטב בתיאור: "הצל שלי ואני יצאנו לדרך".
מואב הוא האחר האולטימטיבי שלנו. "מואב" - מאב: שמו מעיד על החרדה האיומה של גילוי עריות. בן שנולד מיחסי מין בין אב ובתו – לוט ובתו הבכורה. ואנו פוחדים מ"קשר הצל והגוף", מתאוות גילוי העריות המיוצגת על ידי האחר.
פרשת השבוע שלנו, בלק, פותחת ומספרת על הדדיות הפחד; אנחנו הפכנו את מואב לשד, והם בחרו באותו המטבע (במדבר כ"ב, ב'-ו'): "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא. וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:... עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה... הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי:... כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ..."
חיות המאיימות על עשב השדה – כך רואה מלך מואב את יחסי הכוחות בינו לבין בני ישראל. ה"צל" שעכשיו קוראים לו בני ישראל, הולך ומתפוצץ מכובד משימת האחרוּת שהוטלה עליו. עשב לא עושה הסכמי שלום עם שור. מי שמדמה כך את יחסיו עם פחדיו, לא יכול לעבור "את הגבול אל החופש שהיה כבול". מי שכל כך פוחד מעצמו, לא יצליח להיפגש עם עצמו לכוס קפה.
חיבור דימיוני?
מגילת רות מציעה מפגש הפוך עם המואבים. בראשית הסיפור הלכה משפחה מיהודה אל מואב, ונשאה שם נשים (ללמדנו שלא כל מפגש עם מואביות מוביל ל"בעל פעוֹר"). שתי המואביות אוהבות ונאמנות לנעמי, ותומכות בה באלמנותה. רות מגדילה לעשות; היא נשבעת לנעמי שבועת אהבה עד מוות. ימים אומרים שהיא עמדה בדיבורה (רות א', ט"ז-י"ז): "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ". אין יותר מזה.
הגינוי של התורה וסיפורי גילויי העריות של מואב ואיבתם לישראל, לא גרמו להתנתקות, להיפרדות. האימה לא ניצחה הפעם. רות, נעמי ובהמשך גם בועז לא נרתעים מהאחרוּת: "בוא נקפוץ, נמריא, נעוף / אל קשר הצל והגוף / די להמשיך לברוח / אל מה שתמיד רצינו לשכוח".
מה רצינו לשכוח? שגילוי עריות, כוחנות, שנאת זר, בהלה - הם הצל שלנו, ולאו דווקא האחר? רות, נעמי ובועז החליטו לזכור.
להציץ דרך חור המנעול המקראי
מטבעות הלשון החוזרים בסיפור בלק ובמגילת רות, יכולים ללמד על קשר שמישהו ניסה לקשור בין שני הסיפורים. כשבאים זקני מואב ומדיין אל בלק, ומבקשים ממנו שיקלל את ישראל, הוא מהסס ואומר להם: "לינו פה הלילה".
במקביל, במגילת רות, מגיעה רות אל בועז בלילה בבקשה שיגאל אותה, וגם הוא אומר לה: "ליני הלילה". "לינו פה הלילה" של בלעם מופיע בפתח משחקי החרדה והאיום שבין ישראל למואב. ולעומתו: "ליני הלילה" של בועז פותח פתח להקמת משפחה חוקית ומעורבת בין ישראל למואב. ה"לינו" כובל את החופש, ה"ליני" עובר "את הגבול אל החופש שהיה כבול".
מטבע נוסף: "ברוך הוא". צירוף זה מופיע רק פעמיים במקרא – בפרשת בלק ובמגילת רות. בפרשת בלק הוא נאמר על ידי אלוהים, כנימוק לאיסור לקלל את ישראל: "לא תאור את העם כי ברוך הוא". במגילת רות הוא נאמר על ידי נעמי, כשהיא מתייחסת לנדיבותו של בועז שנתן חסות לרות (ב', כ'): "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים. וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא". אם כן, בפעם הראשונה מעיד "ברוך הוא" על הרחקה, ובפעם השנייה הוא מעיד על קירבה. בשתי הפעמים הוא מתאר רגע של הצלה. האם אנחנו ניצלים על ידי הזרה או על ידי התקרבות? פעם כך ופעם כך.
די להמשיך לברוח
למה אלוהים מאפשר לבלעם ללכת אל בלק, ואז גורם לו להסתבך בשרשרת של קללות-ברכות? אולי הסיפור מבקש להצביע על חוסר היכולת לשמור על מרחק ה"ברוך הוא"? אולי הסיפור מבקש לספר לנו שלא נוכל לברוח מהאיום המואבי של חיינו, ושהשחרור האמיתי מהפחד יהיה במגילת רות, במקום בו נצליח להבין ש"הצל ואני ביחד".
ובבית המדרש של הטוקבקים
אכן, טעיתי בהפטרה של שבוע שעבר. תודה לכל המעירים. ובעיקר – שילחו שירים, אז אני אפרסם בשמחה. בינתיים אני מצרפת שני שירים למדיינים שבלבנו:
ישראל 2005. צרור תפילות לזוג הצעיר
א
צרור את המדיינים.
מדייני,
מדייני.
וכשתִמלֵא השרשרת
קשור אותה לאות על ידיה,
ולטוטפות בין שדיה,
ולכו שניכם יחדיו לקניות באיקאה.
ב
צרור כסף, צרור מפתחות, צרור החיים,
צרור את המדיינים וצרור יריות.
צרור את הצרורות כולם
צרור גם את הצרור הזה
צרור את הרצון לצרור.
השלך את כל הצרור הזה לים. שכב על החול.
and now you may kiss the bride
שבת שלום
לפנייה לכתב/ת 
