"היה בו משהו דחוף, נואש, מקווה"

קוראים לי נעמה. במסגרת השירות הלאומי שלי פעלתי בקריית מלאכי במסגרת תכנית שח"ם (שילוב חינוך חברה ומשפחה). מדובר בחונכות הוליסטית הנותנת מענה בתחומי חינוך, חברה ומשפחה למשפחות יוצאות אתיופיה בעיקר, ברוכות ילדים או חד הוריות, החיות מתחת לקו העוני. ליווי המשפחות מתבצע באמצעות חונכות של בנות שירות לאומי, כמוני, בבתי המשפחות ובמסגרות החינוכיות, כשמטרת העל היא קידום משפחות יוצאות אתיופיה המתמודדות עם השלכות משבר ההגירה ושרויות במצוקה ובידוד חברתי.

התכנית מסייעת לילדי המשפחה בקידום ושיפור הישגים לימודיים, חיזוק תחושת הביטחון והערך העצמי, שיפור השתלבותם החברתית ופיתוח אופק לקידום השתלבותם בעולם ההשכלה והתעסוקה בעתיד. בנוסף, היא פועלת לחיזוק קשר הורה – ילד, הגברת המודעות של ההורים לצורכיהם החינוכיים והחברתיים של ילדיהם ובתיווך המשפחה למשאבים ושירותים הקיימים בקהילה.

במסגרת השירות הלאומי שלי זכיתי להכיר מקרוב ילדים שובי לב ומשפחות מקסימות. הליווי נעשה בבית, בבתי הספר, בשכונה ובקהילה. היה קשה, מרתק, מלא באהבה, חום אנושי ותקווה. לפניכם שתי טעימות מהחוויות שלי:  

שלומי ניסה ליישר את העולם שלו

היה בו משהו דחוף, נואש, מקווה.

כשהגעתי, הרגשתי שאני נכנסת לחלל הריק הזה שהוא יצר בעצמו וחיכה שיתמלא.

הפכתי למצפן שלו

נעמה, את אף פעם לא מקללת?

ולשקר. לשקר את משקרת?

זרקת פעם אבן על יונה? ועל חתול?

נעמה, מה אצלך השעה בדיוק? אני צריך לכוון את השעון שלי לפי שלך.

אבל מדויק מדויק.

מה, יכול להיות שאת אף פעם לא מקללת?

אבל למה?

וכשהיית קטנה? גם אז?

הוא היה הולך לידי. לא מסתכל לי בעיניים. בהול. שואל בלי להפסיק

אבל את בטוח חושבת שזה הכי יפה, נכון?

וגנבת פעם? אני אף פעם לא גונב.

אני מתכוון, גם אם לקחת פעם מההורים שלך כסף בלי שהם שמו לב.

לקחת?

ואת אף פעם לא מקללת?

אפילו לא קללות קטנות?

הייתי עונה לו, נבוכה. משחקת תפקיד שאינו שייך לי ושלא התכוונתי למלא.

פעם אחת ראיתי אותו מתפרץ על אחיו כשסחב ארטיק מקיוסק. הצעקה שלו הייתה מפחידה. כמעט חייתית. כולנו נבהלנו.

לשלומי היו בשבילי המוני שאלות. הוא היה הולך שם לידי, העיניים שלו רצות על הקיוסקים, על חבורות הנערים, על הכבישים, על הפחיות המתגלגלות, על השמים. הלב שלו פועם כל כך חזק עד שיכלתי לשמוע.

ילד קטן, נאבק בקרב ענקים. גיבור.

עד היום, ברגעים רבים, הזיכרון הזה של שלומי הוא המצפן שלי.

שעת בין ערביים, רוח נעימה של עוד מעט קיץ

אני עומדת עם אדיס על גדר המתכת הצבועה באור שמש כתום. הוא כבר בכיתה ב'. היועצת של בית הספר אומרת שהגיל המנטלי שלו הוא כמו של ילד בן חמש.

אדיס שואל אותי איזה יום היום, ואני אומרת לו: שני.

יש! הוא אומר בעיניים נוצצות. יש לו עיניים ענקיות שגורמות לאנשים שלא מכירים אותו לחשוב שהוא ילד טוב, תמים כזה.

ביום שלישי אני אמור לקבל כדור-סל מ"בית ציפורה".

יופי, אני מחייכת אליו. איזה כיף לך.

מתי זה יום שלישי? הוא שואל ומבצע תרגיל מסובך עם הרגליים על הגדר הדקה. כשיהיה חושך?

כשיהיה חושך? אני חושבת בלי קול. למה הוא מתכוון? כשמדברים עם אדיס תמיד צריך להרחיב את האפשרויות, לחשוב ביצירתיות, אחרת אי אפשר להבין.

נו, כשיהיה חושך. הוא אומר בחוסר סבלנות.

יום שלישי יהיה מחר. אני מנסה.

אדיס מתעקש. כשיהיה חושך, איזה יום יהיה אז, עוד מעט, כשהשמש תרד?

אני מניחה שהוא לא מתכוון לכך שהיום מתחיל מהערב.

עדיין יום שני, אני עונה.

וכשהשמש יצאה בבוקר, איזה יום היה אז?

שני, אדיס.

המבט שלו ברגע הזה גורם לי להבין.

אני מתחילה להסביר לו, לאט.

אומרת לו שמאז שהשמש זורחת ועד הלילה זה עדיין אותו יום. אני מסבירה לו מה זה מחר, מה זה אתמול, ששבת מגיעה אחרי יום שישי. את כל התורה כולה.

בצורה לא אופיינית הוא עומד בשקט, גופו הדק מאוזן לחלוטין על המתכת הכתומה, עיניו נעוצות בי.

מקשיב. אני רואה בעיניים שלו שהוא מתחיל להבין.

פתאום, לאט, השפתיים הקטנות שלו מתרחבות לחיוך ענקי. הוא מבהיל אותי וקופץ לראש הגדר, ידיו תופסות במוט העליון והוא צועק בשמחה לכל שכונת הרצל-וייצמן: "היום יום שני! מחר יהיה יום שלישי!"

לפעמים אני לא מצליחה לעצור את עצמי. למרות שאני יודעת שהוא שונא את זה אני תופסת אותו בכוח ומצמידה לו נשיקה על הלחי, לילד השמח הזה, שהצליח להגיע עד גיל שמונה כשהוא בטוח שכל פעם שהשמש זורחת סופרים עוד שבוע חדש.

• תערוכה של נעמה להב  המתעדת את פעילותה בקרית מלאכי בשנת 2006-2007 נוצרה במסגרת פרויקט הגמר בתום ארבע שנות לימוד במגמה לתקשורת חזותיתית ותציג עד יום חמישי 14.7.2011, במכללת אמונה, בית לחם 104 ירושלים, חדר 304. לסיפורים ואיורים נוספים לחצו כאן .   
  

• תכנית שח"ם מופעלת על ידי עמותת "בעצמי" בשותפות עם משרד החינוך, עמותת "בת עמי" ורשויות מקומיות. בשנת הלימודים הבאה תפעל התוכנית ב-12 מוקדי פעילות בארץ.
  

• "בגוף ראשון"- מדור המאפשר למתנדבים לספר בעצמם על פעילותם והמקום בו הם מתנדבים. חומרים ותמונות ניתן לשלוח ל shlomit-sh@y-i.co.il ולציין בנושא - עבור מדור "בגוף ראשון". הפרסום בהתאם לשיקולי המערכת.

• עמותת רוח טובה מחברת בין אנשים הרוצים להתנדב וארגונים הזקוקים לעזרת מתנדבים. העמותה מתאימה התנדבות לפי תחומים, שעות נוחות ואיזור מגורים.

• לעדויות נוספות של מתנדבים לחצו כאן .