פסיקה: בניגוד לרצון האם - היד של בתה תיקטע
בשל גידול אלים שאיים לשלוח גרורות לריאותיה, קבעו הרופאים שצריך לקטוע את ידה של ילדה חולה בת 13 - ובכך להציל את חייה. האם התנגדה והמדינה תבעה אותה בבית משפט. "עדיף שתמות", טענה האם, אך השופט פסק: "יש לתת לילדה סיכוי לחיים, גם ללא יד אחת"
פסק דין דרמטי בצל טרגדיה משפחתית סבוכה: בית משפט לענייני משפחה בתל אביב הורה בשבוע שעבר לבית החולים איכילוב לכרות את ידה של קטינה בת 13 לשם הסרת גידול ממאיר, בניגוד לרצונה של אימה, משום שהימנעות מהניתוח תוביל למותה הוודאי שלה, אגב ייסורים קשים. האם התנגדה נחרצות לקטיעה, גרסה כי המענה למצב הוא בצום ותפילות וסיכמה: "יותר טוב שתמות".
"בלב כבד ניגש אני לכתוב החלטה זו", כתב בפסיקתו השופט יהורם שקד, "החלטה בה ניתן לחוש את כובד האחריות המונח לפתחו של היושב בדין. לא אפריז אם אומר כי החלטות במקרים מעין אלו מדירות שינה מעיניו של השופט, ואולם עם כל הצער והכאב הנלווים להחלטה, בסופו של יום ניכר כי אין ולא יכול להיות כל פתרון זולת קבלת הבקשה. ניכר כי שומה על בית המשפט להעדיף את החיים בכל מחיר ואם תצטרך הקטינה להקריב את ידה להצלת חייה - כך יהיה".
השופט: הימנעות מקטיעה - משמעותה מוות
"אני רואה לנגד עיני את סבלה של הקטינה" הוסיף השופט, "את המוגבלות הפיזית שתגרם לה ואת השינוי הדרמטי שיחול בחייה לעתיד לבוא. הקלה רבה מוצא אני כאשר אני שם לנגד עיני לא רק זאת, אלא גם את תוצאתה המחרידה של האלטרנטיבה לאותה קטיעה, שלמרבה הצער ודאבון הלב, איננה אלא כיבוי נרה של הקטינה. הימנעות מאותה קטיעה משמעותה אחת ואין בילתה; גזירת גזר דין מוות לקטינה ועל כל הצער לכאבה של הקטינה ולחרדותיה של אימה, אינני סבור כי על בית המשפט להישאר שווה נפש ולהימנע מהתערבות ברצונותיה של האם".
הפרשה הסתעפה ב-17 לאפריל השנה שעה שבית החולים איכילוב ומשרד הרווחה הגישו לבית המשפט בקשה דחופה להורות על ביצוע הרדמה וניתוח לילדה הסובלת מגידול עצם ממאיר. ללא טיפול הוא פורץ את העצם וחודר לרקמות הרכות סביבו ומתפשט מקומית. הגידול ידוע כבעל נטייה גבוהה לשליחת גרורות, בעיקר לריאות.
רופאי איכילוב טענו: אי כריתת היד תוביל למוות ביסורים (צילום: ירון ברנר)
"ללא טיפול", ציינו התובעים, "מחלה זו היא קטלנית במאה אחוזים מהחולים. מדובר לרוב בתהליך הדרגתי של החמרה במחלה אשר כרוך בכאבים עזים, סבל רב ועקב הגרורות לריאה - קוצר נשימה גובר עד אי ספיקה נשימתית". הרופאים המליצו על תוכנית טיפולית הכוללת בין היתר כריתה מלאה של היד הנגועה בגידול והוסיפו כי במתן טיפול משולב קיימת סבירות ריפוי של עד 65 אחוזים. הימנעות מכריתה, קבעו הרופאים, תוביל את הילדה למוות וודאי בסבירות שאין גבוהה ממנה.
בדו"ח עובדת סוציאלית שהוגש לבית המשפט נכתב על האם כי היא אישה "קשת יום, עיקשת, גאה, נצמדת לאמונותיה הדתיות ואינה נוטה לשתף ולחלוק בעיותיה. לדבריה את ליבה שופכת בכותל. לתפיסתה, המענה למצבה של הילדה הוא התפילה והצום. לא נראה כי האם מפנימה לגמרי שמדובר במחלה מסכנת חיים".
האם אמרה: "יותר טוב שתמות"
האם וילדתה זומנו לשיחה עם הרופא האונקולוג והאורותופד האונקולוגי, בה הוסבר להן שהדבר היחיד שיכול להציל את חייה הוא ניתוח כריתת היד. על פי הדו"ח התגובות היו קשות ביותר, האם הביעה התנגדות נחרצת והתבטאה ב"יותר טוב שתמות". הילדה עצמה, למרות ההלם והבכי, אמרה "אני מבינה שאין לי ברירה".
עו"ד נכתב בדו"ח כי האם סירבה ועמדה בסירובה העיקש לאפשר את הניתוח הנדרש להצלת חייה של בתה וכי צוות בית החולים עשה כל שביכולתו על מנת להביא את האם להסכים לניתוח, אולם דבר לא הועיל. האם עמדה וממשיכה לעמוד בסירובה.
בתום הדיון, הוסכם כי הילדה ואימה יופנו להיוועצות עם הרב פירר, יו"ר עמותת "עזרה למרפא", ששמו הולך לפניו כמי שבכוחו ובידיעתו להפנות חולים לקבלת חוות דעת נוספת מרופאים המומחים בתחומם. בהמשך בוצעו התייעצויות נוספות
מבית החולים שיבא בתל השומר, ומסקנת כל הרופאים היתה כי אין פתרון זולת ניתוח וכריתת ידה של הילדה. אולם האם נותרה בהתנגדותה הנחרצת.
"ניכר כי אין חדש תחת השמש", קבע השופט, "האם ממשיכה לעמוד בסירובה לניתוח ותולה את כל יהבה על חסדי שמיים. אין לאף הורה זכות להחליט על ביצוע פעולה או הימנעות מביצוע פעולה שיהיה בהם להביא למותם של ילדם. דווקא הקטינה, למרות גילה הצעיר, מבינה כי יש להעדיף את החיים על פני המוות ולמרות הכאב הרב, היא מוצאת תעצומות נפש ומסכמת את הסוגייה כולה בחמש מילים בלבד: "אני מבינה שאין לי ברירה".
"גם אני, בדיוק כמו הקטינה, בדעה כי אין לי ברירה, אלא להורות על ביצוע הניתוח. צר לי מאד כי האם, אשר אין ספק באהבתה לבתה, ממאנת לראות את המציאות נכוחה ומסרבת לאפשר לבתה סיכוי לחיים, אמנם ללא יד, אולם עם דגש על "חיים".
לפנייה לכתב/ת 
