פסטיבל הסרטים בירושלים: על ראש מחאתנו

יש הגורסים כי הפוליטיקה כמעט ונעלמה לחלוטין מן הקולנוע הישראלי, אולם פסטיבל הסרטים המתקיים בימים אלה בירושלים, מראה כי אין כך הדבר. בין הסרטים הרבים המוקרנים בפסטיבל אפשר למצוא ניצנים של יצירות בעלות הבטים פוליטיים, הנוגעים לחיינו בארץ הזו - מקריסת החזון הציוני תחת הקפיטליזם הדורסני, ועד למאצ'ואיזם הישראלית ולכיבוש והשפעתו על חיינו. השאלה היא עד כמה מצליחים סרטים אלו לפצח את המציאות מזווית מקורית ומרעננת?

בלי תפארת

"עמק תפארת", סרטה העלילתי הראשון באורך מלא של הדר פרידליך, הוא עוד קינה על מות הקיבוץ וקריסת החזון הציוני. מה חבל, שהסרט, שהוקרן אמש בפסטיבל הסרטים בירושלים, שם הוא מתמודד על פרס הסרט העלילתי המצטיין, אינו חוסך בקלישאות וקורס תחת עומס של סמלים משומשים.

הגיבורה פה היא חנה מנדלסון, אלמנה בת 80, הצופה בלב נחמץ בדעיכתו הכלכלית והאידיאולוגית של הקיבוץ שהיא היתה אחת ממייסדיו. בתה (השחקנית המנוחה גילי בן אוזיליו) מבקשת לעזוב את הקיבוץ, ואילו היא עצמה מוצאת שהפכה חסרת תועלת, על אף מוכנותה לעבודה קשה.  

מתוך "עמק תפארת". הציונות לאן?

כאשר איש הארכיון של הקיבוץ הולך לעולמו, חנה נוטלת את מקומו, ומוצאת מעט נחת בהאזנה לסיפוריהם המוקלטים של ותיקי המקום, שגם הם עוד מעט ילכו וייעלמו. הקיבוץ שהיה בעבר קהילה של "אנשי חזון ומעש", הופך לנגד עיניה לאוסף של אינדיבידואלים הנופלים קורבן לשיקולים קפיטליסטיים ולהפרטה, ואנא אנו באים?

פרידליך, שהרשימה בעבר עם דרמת הטלוויזיה "עבדי השם", מבקשת לעצב דיוקן פיזי ואנושי של דעיכה.

ניכר בה שהיא יוצרת רצינית ורגישה. הבעיה היא, שהרצינות והרגישות הללו מתורגמות לאוסף של שתיקות מלאכותיות ודימויים שחוקים, ודמויות שמה שמחבר ביניהן הוא קימוץ ברגשות.

אך הבעיה המרכזית של הסרט היא באופן עיצוב הגיבורה הקשישה, בגילומה של בתיה בר, שנדמית בעיקר כקלישאה. זה ניכר בעיקר כשפרידליך מתעקשת על שוטים השבים וחוזרים בתדירות מייגעת שבהם היא נראית כשהיא יושבת במטבח חדרה, מצולמת מבעד למסגרת שאמורה לייצג את היעדרם של תכלית ותוחלת בחייה.

כתוצאה מכך, הצופה מוצא את עצמו מתקשה להזדהות איתה ועם כאבה, ואפילו מעט החמלה שעוטפת את הסרט ברגעיו היפים יותר הולכת לאיבוד. עבודת הצילום של טוליק גלאון, לעומת זאת, מופלאה ממש.

שמישהו ייקרא למשטרה

"השוטר", סרטו של נדב לפיד, שמתחרה אף הוא בפסטיבל, הוא יצירה מאתגרת ומקורית, שצפיה ראשונה בה מותירה רצון להוסיף ולהתעמק בה. הגיבור, לכאורה, הוא שוטר ביחידה למלחמה בטרור (יפתח קליין), שאשתו נמצאת בשלבי הריון מתקדמים, ושמרבית זמנו הוא שקוע בטקסי פולחן גבריים עם עמיתיו-חבריו ליחידה.

לפתע, משנה הסרט כיוון, דמותו של השוטר נעלמת, ואת מקומו תופסת בחלק השני קבוצה רדיקלית של צעירים ישראלים מבית טוב, המדברים ביניהם בסיסמאות שחוקות על הפער החברתי והכלכלי ומתכננים לבצע פעולת טרור.

קליין ופלציג ב"השוטר". אידיאליזם ניהיליסטי

יש משהו בסרט שמזכיר את עבודותיו של גודאר, ובמיוחד "שם פרטי: כרמן" (1983),

על שודדת בנקים המתאהבת באיש אבטחה. יש בו מהאירוניה הפוליטית הדקה המאפיינת את עבודותיו הטובות של גודאר. "השוטר" משלב במיומנות בין סאטירה על המאצ'ואיזם הישראלי והילדותיות האידיאולוגית המאפיינת קבוצות אנרכיסטיות בימינו.

זהו סרט שעניינו, בין היתר, בריקנות הקיומית והאידיאולוגית השוררת בחברה הישראלית בהווה, וההנאה ממנו נובעת, בין השאר, מהופעותיהם המצוינות של יערה פלציג, מיכאל אלוני ומיכאל מושונוב בתפקידי הצעירים המבולבלים.

בטון יצוק

"בטון", סרטם התיעודי של הבמאית נורית קידר והמפיק יהודה ביטון, שהוקרן אמש במסגרת תחרות "רוח החופש", מביא את עדויותיהם המצמררות של חיילים שנטלו חלק במבצע "עופרת יצוקה" בעזה. החיילים מגוללים את חוויותיהם, בפנים גלויות, אל מול המצלמה, כשמדי פעם נקטעות העדויות לטובת צילום של נערים טרם גיוסם, "הקורבנות לעתיד" של מכונת המלחמה הישראלית, הניצבים בדממה במחסן תעשייתי ומתבוננים בתום ניכחם.

"עם ישראל חי". חייל בסרט "בטון"

זהו סרט עז, אך גם הוא, כסרטים עלילתיים ותיעודיים לפניו, מבכר להדגיש את הממד הקורבני בדמויותיהם של החיילים, ועושה זאת באופן לא ביקורתי. זו אולי הסיבה, שדובר צה"ל מגלה, על פי המדווח, עניין רב בהקרנתו בפני חיילים.

ועם זאת, חשוב לראות את הסרט הזה, וכמו "חיים יקרים" של שלומי אלדר לפניו (על הצלת חייו של פעוט עזתי בתקופת המלחמה), להתווכח עליו ועל הבעייתיות האידיאולוגית הנובעת ממנו. זוהי בדיוק תכליתם של סרטים בעלי ערך.