כאב השכול: הורים שוקעים - אחים ממשיכים הלאה

מחקר ראשון מסוגו בארץ, שבוצע על ידי ד"ר דנה כהן, מרצה במכללה האקדמית אשקלון, בחן את התמודדותן של משפחות עם אובדן בלתי צפוי של ילד בוגר ואת המשמעות שהן מייחסות לאובדן. מהמחקר עלה כי לא רק שהאבל בין ההורים לבין האחים שונה בעוצמתו ובדרך בה הוא בא לידי ביטוי, אלא גם שההורים והאחים נמנעים מלדבר ביניהם על האובדן.

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו  
  

אבלם של האחים: פוחת עם הזמן

אחד הממצאים המפתיעים ביותר במחקר מתייחס לשוני המהותי בין אבלם של הורים לזה של אחים ולדינמיקה המשפחתית המלווה פער זה. מהמחקר עלה כי ההתמודדות עם האובדן היא מורכבת ביותר עבור כל בני המשפחה, אך הורים ואחים חווים את אבלם באופן שונה. בעוד שההורים חווים אבל עמוק ואינטנסיבי, הממלא את הווייתם ומעמיק עם הזמן, חווים אחים את אבלם כפחות אינטנסיבי וכפוחת בעוצמתו עם הזמן.

ההורים חווים את האבל בכל רגע ומאבדים עניין בחיים

ההורים השכולים, על פי המחקר, חווים את האבל בכל רגע. רבים מהם מאבדים עניין בחיים ובהנאות החיים ואף מביעים רצון למות. הם חווים את האבל כמלחמת הישרדות יומיומית אינטנסיבית, הכרוכה בקושי רגשי ותפקודי רב ובמאמץ אינטנסיבי לשמור על איזון בין כניעה לאבל להתמודדות איתו. הזמן החולף אינו מקהה את עוצמת הכאב, אלא מעמיק אותו.

כתוצאה מכך רבים מהם מאבדים תקווה לעתיד ואינם מתכננים לקראתו. הזמן נתפס כאויב, המאפשר לכאב להכות, ולכן הורים רבים ממלאים את זמנם בפעילויות, כאמצעי להימנע מההתמודדות. עם זאת, בשבתות ובחגים, כמו גם באירועים ושמחות, בולטת היעדרותו של הבן והכאב צף ועולה.

לעומת ההורים האחים מתארים את אבלם כפחות עמוק ואינטנסיבי. האבל ממלא חלק קטן יותר מחייהם והם אינם חשים בו ברמה היומיומית. האחים גם אינם מוכנים לשקוע באבל כהוריהם. הם שבים לשגרה וחוזרים לעסוק בבניית חייהם תקופה קצרה, יחסית, לאחר האובדן. הם אף חווים את אבלם כפוחת בעוצמתו עם הזמן ונראה כי האבל על האח המת ממשיך להוות חלק מחייהם, אולם מודחק לפינה צדדית ואינו מהווה מרכיב מרכזי בהם.

מהמחקר עולה כי בני המשפחה מודעים לפער בין חוויית האבל השונה של הורים ואחים. הם מספקים שני הסברים לפער זה: הילד שמת מילא עבור הוריו תפקיד שונה מזה שמילא עבור אחיו והעובדה שההורים והאחים נמצאים בשלבים שונים של מעגל החיים. מהמחקר עולה כי הורים רבים חשים קושי לקבל את התרחקותם של ילדיהם מהילד המת, למרות ההבנה כי הדבר עונה על הצורך שלהם להמשיך בחייהם, אך רובם מקבלים לבסוף את דרך ההתמודדות של ילדיהם כטבעית וכנכונה עבורם, מכבדים את צורכיהם ואינם מתייחסים בשיפוטיות להתרחקותם מן האבל.

ההימנעות: עד כדי הליכה בנפרד לבית העלמין

ממצא מפתיע נוסף של המחקר מתייחס לדינאמיקה המשפחתית התקשורתית, המלווה את הפער בחוויית האבל שבין הורים ואחים. נמצא כי במקביל לפער זה קיים טאבו משפחתי על שיחות בנושא האובדן וכי ההורים וילדיהם נמנעים מלשתף אלה את אלה באבל ובכאב. 

שני הצדדים שותפים להימנעות הזו. הילדים, מבחינתם, מתנגדים לשוחח על האובדן ואינם משתפים פעולה עם ניסיונות הוריהם לשוחח על הכאב. ההורים, לעומת זאת, מזהים את התנגדות ילדיהם, לומדים להימנע משיחה עליו ואף נמנעים מלשתף את ילדיהם בכאב ולבטא את תחושותיהם בנוכחותם. השיחות בנושא

האובדן והאבל כל כך מעטות, עד שלעתים ההורים וילדיהם מבקרים בבית העלמין בנפרד. כך יוצא שעיקר השיח המשפחתי על הבן המת מתמקד באנקדוטות מחייו, באופן המותיר לו מקום כחלק מהמשפחה, אך אינו מצריך התמודדות עם הכאב.

מדוע קיים טאבו משפחתי על נושא האובדן? המחקר מצביע מספר הסברים לכך: בני משפחה חשים כי השוני בחוויית האבל מקשה על שיתוף רגשי; הילדים רוצים להמשיך בחייהם ולבנות את עתידם ואינם מעוניינים לשקוע באבל כמו הוריהם ולכן נמנעים מעיסוק בו; הגנה מפני כאב, על עצמם ועל בני המשפחה, העלול להיגרם בעקבות שיחה על האובדן; הצורך לשמר מסגרת חיים מתפקדת ו"נורמלית" ככל האפשר, אשר עוסקת במטלות היום-יום ובאורח החיים הרגיל; והיעדר משאבים נפשיים אצל ההורים, הנדרשים לקיום שיחה שכזו.

עם מי בכל זאת מדברים ההורים והאחים על הכאב? כיוון שיש תחושה של צורך לבטא את רגשות הכאב והאבל, לרוב זה נעשה עם אנשים שמחוץ לגבולות המשפחה. עבור האחים מדובר בעיקר בחברים ובניזוג, בעוד שעבור ההורים מדובר לרוב בהורים שכולים אחרים. על פי המחקר הקשר עימם מספק תמיכה ומסגרת להתייחסות, להשוואה ולהבניית משמעות.