דברים ששמעתי בצלילי השקט של פול סיימון

חבר מתקשר אלי ושואל מה אני עושה.

"כותב על האהבה שלי לפול סיימון", אני עונה.

"נשמע קצת גיי", הוא מחזיר לי.

הוא לא אומר את זה כי אני מדבר על האהבה שלי לגבר אחר. אם הייתי אומר לו שאני כותב על ברוס ספרינגסטין או על לאונרד כהן, הוא היה ממלמל בהסכמה. אבל אני כותב על פול סיימון. פול הרך, הרגיש, העדין. פול החכם, החמוד. אפילו אני, כשאני אומר שאני אוהב אותו, משפיל מבט בלי לשים לב. כי פול הוא לא ממש זה שינהיג את המחלקה. מקסימום בן השכן שמנגן על המדרגות. החבר הטוב שיודע על מה אתה מדבר כשאתה מדבר איתו על רגשות. ולדבר על רגשות זה פאקינג גיי.

את יכולה לקרוא לי אל תיגע בי

פול היה הזמר הראשון שהחלטתי לבד שאני אוהב. וכמו הנשיקה הראשונה שלי, זה היה בגיל מאוחר יחסית. עד אמצע שנות העשרה שלי שמעתי דורון מזר, יהורם גאון ועפרה חזה, שאותם הכרתי מקלטות שאמא שלי שמעה. הפחד הכי גדול שלי כילד היה שאמות לפני שאספיק לראות את עפרה ויהורם בהופעה. בסוף ראיתי אותה בפסטיגל 40 למדינה, ואותו בגיל 23. הוא בא להעביר הרצאה על לדינו באוניברסיטת בן גוריון שבה למדתי, ועצר לקפה במסעדה שבה מילצרתי. יש לי תמונה איתו. הוא לא נראה שמח.

• פול סיימון  בישראל: כל הפרטים
• פול סיימון: תופעה בהופעה חיה
  

הזמר הראשון שחשבתי שאני אוהב היה אריק איינשטיין. נסעתי במכונית עם ברק, חבר שלי. ברק אהב מוזיקה. יש לו אח גדול שאהב מוזיקה, וברק הכיר דרכו את טוקינג הדס, את סימפל מיינדס, את בלגן, את הביטלס. כשנסענו באותו יום היה ברדיו שיר של אריק איינשטיין. "היי אסי", הוא אמר, "אתה אוהב אותו, לא?". אז חשבתי שכן, וקניתי תקליטים שלו. זה היה כמו להתחתן כי אמא שלך יהודייה ואתה כבר בן 25. אני הייתי בן 14, והגיע הזמן שאבחר לעצמי מוזיקה שאני אוהב.

עד אז שמעתי רק דברים שברק שמע, ואהבתי מתוכם חתיכות והבלחות. כמה שירים של הסטונס, כמות לא רעה של ביטלס, אפילו איזה משינה. אבל כלום לא היה שלי, וממש רציתי שמשהו יהיה שלי. רציתי שברק ושאר החברים שלי יוכלו לומר "אריק איינשטיין זה הזמר שאסי אוהב". אבל כמו שרק כשאתה בקשר זוגי ממש טוב ברור לך עד כמה הקודם לא היה זה, ככה היה עם פול.

פול סיימון. קטן, רזה ועם פחות סקס אפיל מקטנוע (צילום: Gettyimages) 

אני זוכר את היום ואת הרגע שבו גיליתי אותו. ישבתי בבית שלי, בחדר שלי. למדתי למבחן שהייתי אמור לעבור ביום ראשון, או שעשיתי שיעורים. היה שישי, או שבת. ישבתי ליד שולחן, מאלה שנקראים באנגלית Desk ולא Table, כי זה היה שולחן ללימודים והיו בו מגירות. היה יום יפה: אור בהיר נשקף מהחלון שלי. היה שקט באוויר. העצים שבחוץ נעו בעדינות. החדר נראה לי מרווח, הכי מרווח שאי פעם נראה לי החדר שחלקתי עם אחותי בת ה-12, ובמשך תקופה מסוימת עם עוד אחות. וברדיו היה מרתון פול סיימון לרגל יציאת אוסף משולש שלו. כמה חודשים אחרי היום ההוא ביקשתי מחברים שיקנו לי את המשולש ההוא ליום ההולדת. זה היה הדבר הראשון בחיי שביקשתי כמתנה.

את פול הכרתי אז משיר אחד בלבד, "את יכולה לקרוא לי אל". יש בו שורה אחת שאהבתי במיוחד: "מי יהיה הרול מודל שלי, עכשיו כשהרול מודל שלי נעלם". משהו בתחושת הבלבול הכללית של האדם, ועוד משהו בקליפ שבו צ'בי צ'ייס מתנהג כאילו הוא זה ששר ופול נראה מבואס ורק מביא את הציוד שדרוש להם לשיר, יצר אצלי עניין כלשהו בזמר הקטן הזה. אני לא זוכר אם הייתי צריך ללכת, או שחשבתי שבטח ארצה לשמוע את המרתון הזה שוב, אבל מסיבה כלשהי הקלטתי אותו. אני גם לא זוכר אם שמעתי את רובו כששודר או למחרת בהקלטה. אבל אני כן זוכר את התחושה שהיתה לי כשהתחיל "Sound Of Silence". השיר הזה - עם התופים, עם הבס, עם המילים - העלה אצלי תחושה חדשה, נהדרת. משהו בתוכי נפתח. רק כעבור שנים, כשאתבגר ואלמד משהו על העולם, אדע שהרגשתי אהבה.

מה שידעתי כבר אז זה שפול סיימון הוא איש די מכוער. קטן, רזה, ועם פחות סקס-אפיל מקטנוע פיאג'ו סי. בגיל 17 היה לי פיאג'ו סי, וחלמתי להיות ג'ואי ג'רמיה מתיכון "דגראסי". הייתי מסתובב עם כובע של זקנים ומעיל של קבוצת פוטבול שאבא שלי מצא איפשהו. בדיוק כמו פול, שלא בא מאיזה אזור מצוקה, הייתי ילד טוב כפר סבא שפתאום בגיל 17 גילה שהוא קצת עצוב. בשלוש השנים שעברו מאז היום שבו נחשפתי לפול, מוזיקה תפסה מקום יותר נכבד אצלי. עכשיו כבר האזנתי - בניגוד לסתם הקשבתי - לאריק איינשטיין.

הייתי עושה אוספים לנערות. את הראשון מתוך עשרות שיצרתי נתתי למי שהיתה אהבתי הראשונה, הנשיקה הראשונה והפרדה הראשונה אחרי שני דייטים בלבד. אם הייתי יודע על נערות מה שאני יודע היום, יכולתי להמשיך עד כדי נעיצה. אבל בשלב הזה הייתי בטוח שאני ברנדון מ"בוורלי הילס 90210", וחשבתי שצריך לשמור על האהבה והרומנטיקה, בנאדם. אז עשיתי לה אוסף גם אחרי שאמרה שהיא אוהבת אותי, אבל לא מאוהבת בי. לא חשוב. באוסף שעשיתי לה שמתי פול סיימון. לצידו היו גם קאונטינג קרואוז, אר.אי.אם ושאר דברים שמתחברים אליהם אם מתחילים עם פול סיימון, ושהיום לא בטוח שאעמוד על שתי רגליים אחוריות כדי להגן עליהם. אבל דווקא לפול היא נטפלה.

"תגיד", אמרה הנשיקה הראשונה שלי, הבחורה הראשונה שאמרה לי שאני יפה ושלא היתה אמא שלי, "כל המוזיקה שאתה שומע כזאת משעממת?". בת זונה.

פטרוזיליה, מרווה, רוזמרין ונערה

פול סיימון עושה מוזיקה מעולה. השיר שההיא האשימה ספציפית בשעמום היה אותו "Sound Of Silence", שיש לו ברקע תופים מגניבים. כשאני מאזין לו היום, אני כבר יודע שאת התופים הוסיף מפיק מחברת התקליטים "קולומביה", שעשה עבודת טימבאלאנד והפך את סיימון וגרפונקל לכוכבים. לפני שהוא נגע בו נשמע השיר כמו הרבה שירי פולק רכים, אבל אז בא המפיק ההוא, הוסיף תופים ושלח לרדיו. השיר נהיה להיט, ומאז עשה סיימון המון דברים מגניבים בעזרת טכנאים מוכשרים כמו רוי היילי. בשיר "המתאגרף", למשל, יש צליל של תוף סנר שהוקלט במסדרונות חברת התקליטים, ליד המעליות; 15 שנה אחר כך יקבל ספרינגסטין כפיים על הסנר שהוא שם ב"נולד בארצות הברית", אבל הוא כולה הקליט אותו בווליום יותר גבוה.

סיימון עם גרפונקל. שיר פולק רך פלוס תוף מגניב (צילום: Gettyimages)

בזמן שהיילי עשה את העניינים שלו, פול עצמו פשוט הרביץ בגיטרה קטעים שנחשבים לקשים גם אצל ההוא שמנגן לכם את "גברת רובינסון" כבר 12 שנה בקומזיצים. ותגידו לי שזה לא שיר שכיף לשיר. עכשיו, הלוואי שהיה לי את כל המידע הזה אז, מול האוהבת-אבל-לא-מאוהבת. אבל מכיוון שלא ניגנתי על כלי מעולם, לא ידעתי לדבר על מוזיקה. ידעתי שהיא נעימה לי, אבל לא יכולתי להסביר למה אני נהנה ממשהו שעל פניו נשמע מרתק כמו אפי נצר - בעיקר למישהי שבדיוק גילתה כמה היא אוהבת את Foetus, להקת רוק תעשייתי אוסטרלית שמנגנת על מסור. אז נתתי לה את המילים.

סיימון וגרפונקל שרים את "Sound Of Silence"

נתתי לה למשל את "Sound Of Silence": "שלום חשכה ידידתי הוותיקה/ באתי לדבר איתך שוב/ כי חזיון שהתגנב ברכות/ השאיר את זרעיו בזמן שישנתי/ בחלומות חסרי מנוחה הלכתי לבד/ רחובות צרים מרוצפים אבן". זה הייתי אני. אני, שרק התחיל להבין שאולי הוא כועס בגיל 17. שהסתובב עם מעיל של קבוצת פוטבול אמריקאי וכובע כמו של ג'ואי ג'רמיה. שרצה להיות הרבה יותר קול ממה שאי פעם יוכל להיות. שמרגיש שמשהו בו עצוב, אבל אין לו מושג מה. זה יפה, היא אמרה, אבל זה לא הרשים אותה.

אז המשכתי עם המילים של המשורר. "ובאור הגדול ראיתי עשרת אלפים איש, אולי יותר/ אנשים מדברים בלי להגיד/ אנשים מקשיבים בלי להאזין/ אנשים כותבים שירים שקולות אף פעם לא חלקו/ ואף אחד לא העז/ להטריד את צלילי השקט". זה מאוד יפה, היא אמרה. העיניים הגדולות שלה נפתחו אליי, אז המשכתי: "טיפשים, אמרתי, אתם לא יודעים/ שתיקה צומחת כמו סרטן/ והשלט אומר, 'המילים של הנביא כתובות על קירות הרכבת התחתית'". עכשיו ניתחתי לה קצת את מה שאני חושב על זה ולמה אני אוהב את זה. למה אני אוהב שמישהו אומר אבל לא מטיח בי את מה שהוא חושב. מישהו שכותב שירה. משפטים שלא חייבים להיות ברורים במאה אחוז, שאתה יכול לפרש אותם לעצמך, ומולם משפטים שפשוט נועדו לתת רגש.

הטעות שלי היתה שלא הפסקתי אחרי המונולוג הזה. במקום לפרוש בשיא, נתתי לה גם ציטוט מ"דאנקן": "אבא שלי היה דייג. אמא שלי היתה חברה של דייג". זה פשוט יפה, אמרתי לה. כל כך פשוט החיבור הזה בין האבא לאמא. כן, היא חייכה והלכה למרפסת שלה, שהיתה רחוקה מעט מחדר השינה. וזהו, זה נגמר. בשנייה אחת הפכתי מעמוק וחמוד לרומנטי מדי ולרגיש מדי. איך אמר ההוא? קצת גיי.

השיר "דאנקן". קצת גיי?

במרתון שהקלטתי היו גם דיבורים של השדרן. רק מי שזוכר איך זה להקליט שירים מהרדיו עם טייפ דאבל-קאסט מכיר את החוויה הזאת: אם שיר נגמר והקלטת את השדרן אומר גם "יופי של שיר" או משהו דומה, יש סיכוי לא רע שתמשיך לשמוע את המשפט הזה באוזני רוחך גם כשימציאו את האייפוד. ובמרתון שהקלטתי אמר השדרן הרבה דברים. הוא גם השמיע את "דאנקן" בערך שלוש פעמים, סתם כי הוא אהב, ומתוך כל המלל שלו צרוב לי משפט אחד: "קצת מוזר, יום שישי, חמש בערב, אמצע אוקטובר, ויש פקקים בדרך לים. שיהיה ככה, למה לא, בכיף".

מזג האוויר היה נורמלי יותר באותן שנים, אוקטובר כבר היה קריר, ומיד אחרי המשפט ההוא השמיע השדרן את השיר "העלים הירוקים": "הייתי בן 21 שנים כשכתבתי את השיר הזה/ אני בן 22 עכשיו, ולא אהיה להרבה זמן/ הזמן ממהר הלאה/ והעלים הירוקים הופכים לחומים". כמה מלנכולי ולא מתריס, אלא מקבל. שיהיה ככה, למה לא.

את השיר הזה שמתי באוסף אחר שעשיתי לנערה אחרת. היא הייתה שקטה, כזאת שיושבת בצד ומחייכת כשהחברות שלה צווחות. היא מאוד שמחה עליו. בעיקר אהבתי את השיר הזה של פול סיימון, היא אמרה לי אחר כך. ועוד יותר אהבתי את הדיבור של השדרן. עם ה"שיהיה ככה". כל כך פשוט, כל כך נעים. ואני, שהייתי מאוהב דווקא בבחורה קולית, חשתי איתה חיבור של שותפות. כזה שחילחל בתוכי כל הזמן, רוצה-לא רוצה להיות קרוב אליה יותר ממה שאי פעם הגענו.

עדיין משוגע אחרי כל הנשים האלה

לא כל השירים של פול נגעו בי בפעם הראשונה. "אל קונדור פאסה" עם חליל הפן הפרואני נשמע לי מעצבן עד היום; "אני סלע", עם המילים "אני סלע, אני הר / וסלע לא מרגיש כאב והר אף פעם לא מת", היה לי קצת כבד מדי לאותו זמן, אם כי מושלם כעבור לא מעט שנים. אבל היה גם "יהלומים בסוליות נעליה" מתוך "גרייסלנד", שממנו בא גם "תקראי לי אל". את גרייסלנד הקליט פול עם אמנים אפריקנים, בעיקר ליידיסמית' בלאק ממבאזו. הוא היה אחרי תקופה מבאסת של איבוד עניין במוזיקה ואז שמע שיר אחד שהדליק אותו והלך להקליט איתם. הרבה לפני ש"מוזיקת עולם" התחברה ל"רוק כבד" ול"מזרחי" ברשימת התשובות המקובלות לשאלה איזו מוזיקה אתה אוהב לשמוע, ואתה עונה "הכל חוץ מ-".

"I Know What I Know". תופס את הרגע בשני משפטים פשוטים

מובן שכל התובנות האלה באו רק אחר כך. באותן פעמים ראשונות, רק הלב שלי התרחב. למשל כשהוא שר, "היא הסתובבה אלי ואמרה שאני מזכיר לה כסף/ היא הייתה מסוג הבחורות שאמרו דברים לא כאלה מצחיקים". איזה תיאור. שני משפטים פשוטים, וזה כל מה שהוא צריך בשביל לתפוס את הרגע. את הדמויות. את המאורע שאתה מרגיש שגם אתה חווית פעם.

סיימון כיום. הוא לא נעלם לי (צילום: Gettyimages)

בצבא הכרתי את דאוס והתחלתי לשמוע מוזיקה עם רעש. יחד עם רדיוהד לקחה המלנכוליה כיוון אחר, כועס יותר. והאמת? אם הייתם מבקשים ממני היום לבחור חמישה שירים שהייתי מת לשיר מול איצטדיון מלא, לא בטוח שפול היה שם. ג'ון לנון כן, הסטונס עם "פיינט איט בלאק", גם אחד של מרקורי רב. שירים שאפשר להחזיק את המיקרופון ולצרוח אותם, או לתופף על צד של כיסא־בר בזמן שמישהו אחר מנגן. אפילו להופעה שלו, זאת שתהיה כאן בסוף החודש, לא חשבתי שאגיע. לפני 15 שנה, ברור. אין שאלה. אבל עכשיו, אחרי שהתחספסתי? רק כדי להיות בטוח, חזרתי להקשיב לשירים שלו. חזרתי ונזכרתי שהוא לא נעלם לי. ועכשיו אני כבר לא בטוח שב-21 ביולי אשב בבית ואשמע על עומסי תנועה סביב איצטדיון רמת גן.

לא יעזור, פול תמיד חוזר. הוא חוזר בכל פעם שאני מתאהב. מגיע ערב עם איזה

 בקבוק יין חצי פתוח, חצי קטנה מונחת במאפרה, ואני משמיע שיר אחרי שיר שלו. "הנה", אני אומר עם הצלילים של "מאוחר בערב", "פה הוא אומר שהוא יוצא החוצה לעשן לעצמו ג'יי. ג'יי זה ג'וינט. זה מראה שהוא קול, לא? הנה, הוא פשוט מדבר על זה שהוא מעשן".

ואז אני שם איזה משהו עמוק יותר. נערה עצובה אחת דגתי בעזרת השורות מ"אמריקה": "קת'י, אמרתי, למרות שידעתי שהיא ישנה / אני כואב ונשבר ואני לא יודע למה". נערה אחרת, שמחה יותר, השגתי בעזרת שורות מ"אני יודע מה שאני יודע": "שאלתי אותה, מה זאת אומרת אני ממש מזכיר לך כסף?/ היא אמרה, מי אני שאנשוף נגד הרוח?".

ואני יושב איתן, מחזיק סיגריה בין האצבע לאגודל, במעיל האמריקאי שלי וכובע הג'ואי ג'רמיה, ועדיין עולות לי דמעות כשאני שומע את הצלילים הראשונים ההם, המזדחלים. ואז פול אומר את המשפט הראשון, "שלום חשכה ידידתי הוותיקה/ באתי לדבר איתך שוב". שיהיה ככה, למה לא.