למה חיבוק עדיף על סקס: סוד ההצלחה בזוגיות

גדלתי בפאב של משפחתי באנגליה, מקום עמוס בדרמה. הדרמה הזאת – פלרטוטים, ריבים, דמעות, התפרצויות זעם – הייתה קשורה לאהבה. במקום ההוא ראיתי את הוריי הורסים במו ידיהם את אהבתם, ושם גם לקחתי על עצמי את המשימה שמאוחר יותר הקדשתי לה את חיי: לברר מהי אהבה.

אמי נהגה להגדיר אהבה כ”חמש דקות של צחוק”, אחרים דיברו על תערובת מסתורית של רגש ומשיכה מינית או שילוב של התאהבות וחברות. למעשה, אהבה היא הרבה יותר מזה. התובנות האישיות שליקטתי במהלך 35 שנים של מחקר וייעוץ זוגי, בצירוף עם גוף גדל והולך של מחקרים מדעיים, מאפשרות לי לומר בביטחון שיש תשובה לשאלה מהי אהבה, והתשובה הזאת אינה מובנת מאליה.

אהבה היא חיפוש מתמיד אחר קשר חזק ובטוח עם אדם נוסף. הקשר הזה הופך את בן הזוג למקום שאליו אפשר לפנות כדי לזכות בסיפוק, ברגיעה, בביטחון ובאמון. הרצון במגע רגשי עם בן או בת זוג טבוע בבני האדם. זהו צורך הישרדותי העומד בבסיס הדחף של התינוק ליצור קשר עם אמו. תיאוריית ההתקשרות של הפסיכולוג ג’ון בולבי, הטוענת כי בנפש הפעוט טבוע צורך ראשוני להתקשרות עם דמות מטפלת, מבוססת על ההבנה הזאת. יש עדויות רבות לכך שהצורך הזה בהתקשרות אינו עובר לעולם, הוא רק משנה צורה והופך לצורך של אדם בוגר בקשר רגשי עם בן או בת זוג. האופן שבו האם מתבוננת בתינוקה הוא בדיוק אותו מבט שבו מביטים אוהבים זה בזה. התרבות שלנו הרגילה אותנו לחשוב על תלות כעל דבר שלילי, סוג של חולשה. אולם אין זה כך. למעשה, התקשרות לאדם אחר מעניקה תחושה של חוזק וביטחון. התקשרות לבן זוג פירושה לדעת שהוא יהיה שם כשנזדקק לו, שאנחנו חשובים לו, שהוא יספק את הצרכים הרגשיים שלנו.

בבסיס תיאוריית ההתקשרות נמצא העיקרון שבידוד רגשי, ממש כמו בידוד פיזי, יוצר מצב של מצוקה. המוח האנושי מפרש בידוד כסכנה פיזית. העיתונאית והפמיניסטית האמריקאית גלוריה סטיינם אמרה פעם: ”אישה זקוקה לגבר כמו שדג זקוק לאופניים”. אולם זה פשוט לא נכון. דרמות האהבה שהקיפו אותי בילדותי היו ביטוי נוסף לרעב האנושי לקשר, אותו צורך הישרדותי שמתעורר בנו מרגע שבו אנחנו מגיחים אל אוויר העולם ואינו גווע עד סוף חיינו. רק כאשר אנחנו מרגישים שהקשר עם בן הזוג בטוח דיו, אנחנו מסוגלים לשאת את הפגיעות הבלתי נמנעות שהקשר הזה מביא אל חיינו.

בידוד רגשי יוצר מצב של מצוקה (צילום: Index open)

כשקשרים מתחילים להיפרם

אנחנו נכנסים למערכת יחסים באופן אינטנסיבי, אבל רמת התקשורת עם בן הזוג נוטה לרדת עם הזמן. למשל, הוא מדוכדך בשל תחושת חוסר ביטחון שהוא חש, ודווקא אז היא מתרחקת כי היא חושבת שהוא צריך את השקט שלו. רגעים כאלה הם רגעים בלתי נמנעים בקשר בין בני זוג. כאשר אתה רוקד עם מישהו לאורך זמן, סביר שבשלב מסוים תדרוך לו על הרגל.

התנתקות מאדם קרוב מאיימת על תחושת הביטחון שלנו, ותחושת הפחד המתעוררת מדליקה כפתור אזעקה באזור של המוח המופקד על איתור סכנה ופחד. מרגע שצפירת האזעקה הזאת מופעלת, אנחנו מפסיקים לחשוב ומתחילים לפעול, בין אם האיום נובע מהתרחשויות עולמיות או מכאלה שמתרחשות בעולם הפנימי שלנו. לא המציאות היא הקובעת כיצד נתנהג, אלא האופן שבו הדברים נתפסים במוחנו. אנחנו מתוכנתים כך שאם אנחנו מרגישים נטושים ברגע של מצוקה, אנחנו נכנסים לפאניקה.

אולם לא לניתוק עצמו, אלא לדבר שאנחנו עושים מיד אחריו יש השפעה מכרעת על מערכת היחסים. האם נשוב ונתקשר עם בן הזוג או אולי נמצא את עצמנו מתווכחים ורבים על פי מתכונת ידועה מראש? ריבים מסוג זה – אני מכנה אותם ”דו שיח מהשטן” - תופסים תאוצה ומתחילים לצבוע את מהות הקשר, לגרום לבני הזוג תחושה איומה של בדידות. בעקבות הריבים, הקשר נתפס כמקום בטוח פחות והוא מתחיל להיפרם. בני הזוג מתחילים להטיל ספק בכך שהשני נמצא שם בשבילם, שהוא מעריך אותם, שהם חשובים לו.

קחו, למשל, לידה של בן בכור. גידול תינוק הוא חוויה מלחיצה לכשעצמה, והיא מועצמת על ידי חסך בשעות שינה. זה בדיוק הזמן שבו הצורך בקשר גדל, ואיתו החשש מאובדן הקשר. במצב הזה גבר עשוי לחשוב לעצמו: ”אני יודע שזה לא נכון, אבל אני חש כאילו התינוק גוזל ממני את אשתי”, ואילו האישה עשויה לחשוב: ”אחרי הלידה, כשהרגשתי כל כך פגיעה ושבירה, הייתי צריכה מישהו שיטפל בי וידאג לי, אבל הוא היה כל הזמן בעבודה”. הכוונות של בני הזוג טובות: היא מטפלת בתינוק במסירות, הוא עובד קשה כדי לתמוך במשפחה. אבל הם אינם מצליחים לספק את צרכיו של האחר. או מקרה אחר: האישה פותחת בקריירה חדשה ומסעירה. היא מבלה שעות ארוכות מחוץ לבית, עוסקת בפרויקטים מרגשים, בעוד בעלה מרגיש חסך בחיבה, בתשומת לב ובמין. הוא שוכב בלילה במיטה הריקה, מרגיש מטופש על כך שהוא זקוק לה וכעוס על שהיא אינה רואה עד כמה היעדרה פוגע בו.

כאשר אנחנו מדברים על החיכוכים עם בן הזוג איננו מדברים עליהם במונחים של צורך עמוק בהתקשרות, אנחנו מדברים רק על התחושות שעל פני השטח: כעס, אדישות, האשמות ההדדיות. ”הוא כועס כל הזמן ואני מרגישה מותקפת”, או ”היא כל כך קרה, נראה שלא אכפת לה ממני”. כל אחד מבני הזוג זז הצדה, הם מתקשים לבטא את הצורך שלהם בקשר, היכולת שלהם להעניק תחושת ביטחון הדדית הולכת ונעלמת.

נשים בדרך כלל רגישות יותר מגברים לאותות הראשונים של התרופפות הקשר, ולרוב הן מגיבות במה שאני מכנה ”ריקוד ההתנתקות”. באופן טקסי כמעט הן מתחילות לרדוף אחר הגבר בניסיון עקר לזכות בתגובה שתרגיע את החששות. אבל הן עושות זאת באופן שמבטיח כמעט תמיד שהצורך שלהן לא ייענה: הן מאשימות את בן זוגן על שנכשל. מנגד, גברים, שחונכו להדחיק צרכים רגשיים, נמנעים מקונפליקט. ההתרחקות של הגבר, בדיוק כמו הזעם של האישה, היא רק מסווה למה שנחבא מתחת לפני השטח – פגיעוּת וצורך בקשר. אלא שעכשיו מעורבים במצב עצבות, כעס, בושה, ומעל לכל – פחד. לעתים קרובות מדי זוגות אינם מבינים שהמריבות הן בעצם מחאה על ריחוק רגשי. הסיבה האמיתית שגורמת למצוקה היא הרצון לדעת שבן הזוג נמצא שם בשבילי, זקוק לי, סומך עלי.

חשש מאובדן הקשר עם התרחבות המשפחה (צילום: jupiter)

ללמוד ריקוד חדש

במשך שנים הסתכלו מטפלים על ריבים בין בני זוג כעל סוג של מאבק כוחות, ולכן הם ניסו לפתור את המריבות בדרך של הקניית כישורים לפתרון סכסוכים. אלא שהדבר יעיל בערך כמו להגיש ממחטת נייר למישהו הסובל מדלקת ריאות. המטפלים התעלמו מכך שדפוס ההתנהגות ההרסני נובע מבעיית קשר. אין כאן עימות או מאבק כוחות, יש כאן ריחוק רגשי. מה שמתסכל כל כך עבור אנשים שמגיעים לטיפול הוא שהם אינם יודעים כיצד לגשר על הריחוק הרגשי הזה. לא פעם גברים שבאים לטיפול אומרים לי: ”אני עושה המון כדי להראות לבת זוגי שאכפת לי: אני מכסח את הדשא, מביא הביתה משכורת נאה, לא מסתכל על אף אחת אחרת. אבל כל זה לא נחשב בעיניה, הדברים היחידים שחשובים לה זה דיבורים על רגשות והתכרבלות”. ועל כך אני עונה: ”כך אנחנו בנויות, יש לנו צורך שמישהו ישים לב אלינו, יחבק אותנו חזק. שכחת שגם אתה מרגיש כך לפעמים?”.

כשאנחנו רבים עם בני הזוג שלנו אנחנו נוטים להכות בכדור ברגע שהוא מגיע אלינו, מקפידים לא לפספס אף חבטה, לא עוצרים לשאול את עצמנו אם אנחנו בכלל מעוניינים לשחק במשחק הזה. הצעד הראשון הוא להיות מודע למשחק עצמו, לא רק לשחק אותו. ברגע שאנשים מבינים שהם כלואים בתוך תבנית של ריב, הם מסכימים להניח למשחק. אכזבות הן חלק בלתי נפרד מיחסים, אי אפשר להחליט להימנע מהן, אבל אפשר לבחור איך להתמודד עמן. האם תבחרו להתמודד מתוך פחד או מתוך הבנה? נניח שבת זוגך אומרת שלא בא לה סקס הלילה. אתה יכול להבין שהיא אוהבת אותך, לנשום נשימה עמוקה ולומר לעצמך, ”איזה באסה, כל כך חיכיתי לזה”. לחלופין, תוכל להגיד לה בסרקסטיות, ”ברור, אנחנו כבר אף פעם לא שוכבים, למה בכלל שאלתי?”.

אם כפתור האזעקה שבתוכך נדלק, לא תהיה לך אפשרות בחירה. אבל אם תהיה מודע לכך שהכפתור לחוץ, זה יעזור לך להירגע. תוכל לחשוב, ”מה בעצם קורה כאן? אני כועס וצורח, אבל למעשה אני מרגיש כל כך קטן”, ואז תוכל להסביר לבת הזוג שאתה פגוע ומפוחד. אם תעשה את הצעד הזה, יש סיכוי שהיא תגיב בהתאם. זהו בדיוק החלק העדין והמסובך ביחסים: ללמוד צעדים חדשים כדי לשנות את מהלך הריקוד.

אם במקום להתבייש בצורך בקשר נכיר בצורך הזה, הרי שעשינו את הצעד הראשון וההכרחי. הדבר נכון לא רק בנוגע לאנשים המצויים בזוגיות, אלא גם בקרב רווקים. רווק עשוי לחשוב, ”אני בודד ולכן אני מדוכדך, אני אדם תלותי שחייב להיות בקשר”. התשובה לאותו רווק ברורה: אתה מדוכדך כי לא די שאתה מרגיש בודד, אתה מלקה את עצמך על כך. יתרה מזאת, כשאתה מתבייש ממצבך אתה נוטה להתחבא מאחרים, וכך מתחיל להתגלגל כדור שלג שכמעט תמיד מבטיח שלא תמצא את הקשר שאתה מחפש.

לא פעם שמעתי גברים אומרים, ”גם אם אני יודע שהיא צריכה אותי, אני לא יודע מה לעשות עם זה”. הוא מכין לאשתו הבוכייה כוס תה, שזה דבר נחמד בפני עצמו, אבל לא מגיש לה את מה שהיא צריכה באמת. אם היה מניח יד על כתפה או מחבק אותה, זו הייתה הזמנה טובה בהרבה לחידוש הקשר. פעמים רבות גברים אומרים שאינם יודעים מה לעשות כשבת זוגם כועסת או מבוהלת. אלא שגברים כן יודעים איך להרגיע – הם עושים זאת עם ילדיהם, משכיבים אותם לישון, לוחשים באוזנם דברים מנחמים. ההבדל הוא שהם יכולים לראות את הפגיעוּת של ילדיהם ולהגיב עליה, אבל כשהם מסתכלים על האישה שלהם הם רואים בה רק מישהו ששופט אותם.

מגע הוא הדרך הבסיסית ביותר של יצורים אנושיים לתקשר זה עם זה. לתת יד לבת הזוג, להניח יד על כתפה, לחבק אותה, כל אלה מורידים את רמת החרדה והכעס ועוזרים לבניית הקשר. מטפלים רבים עסוקים בשנים האחרונות בהגדרת גבולות וכיצד לשמור עליהם. לדעתי, הבעיה הפוכה: אנחנו מנותקים זה מזה וצריכים ללמוד איך להתקרב ולהתחבר. כשצופים בזוג מאוהב מבחינים שהם נוגעים זה בזה ללא הרף. כך גם אנשים שמחפשים את הדרך חזרה אל הקשר, אחרי שהסתחררו בריב עוקצני ופוגע. הם נוגעים זה בזה, מנסים, באופן מעשי, להגיע אל בן הזוג. זהו סימן ברור לכך שהם רוצים קשר.

מגע הוא הדרך הבסיסית ביותר של יצורים אנושיים לתקשר זה עם זה. לתת יד לבת הזוג, להניח יד על כתפה, לחבק אותה, כל אלה מורידים את רמת החרדה והכעס ועוזרים לבניית הקשר. אנחנו מנותקים זה מזה וצריכים ללמוד איך להתקרב ולהתחבר.

צריכים ללמוד איך להתחבר (צילום: Index Open)

התשוקה לא מתה

אחד המיתוסים הידועים לגבי אהבה הוא שיש לה תאריך תפוגה, שכמו חום גבוה גם היא יורדת עם הזמן. אבל אין שום תיאוריה מדעית המוכיחה שבני זוג לא יכולים להיות מאושרים לאורך זמן. גם אנשים הבוחרים לנהל רומן מחוץ לנישואים אינם עושים זאת כי חיי המין שלהם משעממים. בכל שנותיי כמטפלת זוגית לא נתקלתי באף אחד שהחליט לנהל רומן כיוון שהיה לו משעמם עם אשתו במיטה. אנשים מנהלים רומן כיוון שהם חשים בודדים ואינם מצליחים לתקשר רגשית עם בני זוגם. פתאום מישהו מחייך אליהם, גורם להם להרגיש מיוחדים וחשובים, וכך הם מוצאים את עצמם מחויבים לאדם אחד אך נמצאים בקשר עם אחר.

תשוקה היא כמו כל דבר אחר: יש בה עליות ומורדות. סקס הופך להיות משעמם אם הוא חד־ממדי ומנותק מקשר רגשי. כשאתם מעורבים רגשית, הסקס הוא רב־ממדי, מלא תשוקה ושעשוע. אני קוראת לסקס מסוג זה סקס סימולטני, שכן הוא מאחד בו זמנית פתיחות רגשית עם מגע ארוטי. כשלבני זוג יש קשר רגשי בטוח, האינטימיות הגופנית יכולה לשמר את התשוקה והיצירתיות. האוהבים יכולים להיות עדינים ושובבים ברגע אחד, ארוטיים ולוהטים ברגע הבא. בני זוג שמרגישים ביטחון זה עם זה יכולים לבטא את הצרכים ואת ההעדפות שלהם ונוטים להתנסויות מיניות מגוונות.

ביחסים בטוחים, הריגוש אינו נובע מהניסיון להחיות את התשוקה, אלא מהסיכון הכרוך בלהישאר חשופים, בחוויה של קשר רגשי ופיזי המתרחש כאן ועכשיו, רגע אחר רגע. הפתיחות הזאת גורמת לכך שעשיית אהבה עם בן זוג היא הרפתקה חדשה בכל פעם.

גם אם הצלחתם להתקשר מחדש עם בן הזוג והצרכים של שניכם מולאו, אתם עדיין צריכים להתאמץ כדי להיענות לצרכים הרגשיים של האחר לאורך זמן. אתם יכולים לעשות זאת על ידי כך שתעזרו זה לזו לזהות את הבעיות שעולות שוב ושוב בריבים שלכם. אם, למשל, חברתך אוהבת לצאת לטיולי אתגר והדבר מעורר בך כעס, דבר איתה והסבר לה שהכעס נובע מהפחד לאבד אותה. תוכלו לבדוק יחד אילו אמצעי זהירות היא יכולה לנקוט כדי ששניכם תרגישו נוח יותר. או אם את מרגישה נטושה בהתמודדות עם גידול הילדים ומטלות הבית, בררי עם בעלך כיצד תוכלו לחלוק את ההורות באופן שוויוני יותר.

נסו לחגוג את הרגעים החיוביים בחיים, קטנים כגדולים. הקפידו לחבק זה את זה ולהתנשק באופן קבוע ובמכוון – כשאתם מתעוררים, ביציאה לעבודה, כשאתם חוזרים הביתה, לפני שאתם הולכים לישון. ציינו את האירועים המיוחדים, כמו ימי נישואים וימי הולדת, בדרכים אישיות ומיוחדות. הטקסים האלה יעזרו לכם לשמור על יציבות היחסים בעולם כאוטי ומבולבל. הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו מעצבים אותנו ואת חיינו. ספרו לעצמכם איך ייראו חייכם בעוד חמש או עשר שנים, סיפור על עתיד מלא אהבה. גם זה יעזור לכם לשמור על קשר חזק.

כיוון שקשר הוא צורך אוניברסלי, אפשר להשתמש במרכיבים הבונים קשר זוגי כדי להבין טוב יותר את היחסים שלכם עם ילדיכם. לא מזמן הלכתי לבית קפה עם בני המתבגר. צעקתי עליו כל כך חזק עד שקולי גבר על טרטור מכונת האספרסו, בעוד הוא ישב ושתק בזעף. פתאום הוא אמר: ”אמא, זה שוב קורה: אני מרגיש שאת מבקרת אותי כל הזמן ואת מרגישה שאני לא מקשיב לך”. שנינו התחלנו לצחוק והכעס שלי התמסמס מיד.

עכשיו, כשאנו יודעים מהי אהבה, אנחנו יכולים להבין איך לשמור עליה. עכשיו נוכל להשתמש בידע הזה כדי לטפח את הקשר עם אהובינו ובני משפחתנו. ואולי אפילו, עם האמפתיה והאומץ שההבנה הזאת מביאה, נוכל לחפש דרכים להעביר את הידע הזה הלאה ולחולל שינוי של ממש.

על עבודתה של הכותבת:

במהלך עבודתה כפסיכולוגית קלינית פיתחה ד”ר סו ג’ונסון שיטת טיפול זוגי המבוססת על בניית קשרים רגשיים עמוקים בין בני הזוג. לשיטה שלה היא קוראת התמקדות רגשית (Emotionally Focused Couple Therapy).

”אין צורך לנתח את הילדוּת המוקדמת, לעשות מחוות רומנטיות גרנדיוזיות כלפי בן הזוג או ללמוד תנוחות סקס חדשות ומפתיעות”, היא אומרת למטופלים שלה. ”כל שעליכם לעשות הוא להכיר בכך שאתם קשורים באופן רגשי בבן הזוג ותלויים בו, ממש כפי שתינוק תלוי בהורה שלו להגנה, רגיעה וביטחון”. בעקבות הצלחותיה בחדר הטיפולים כתבה ד”ר ג’ונסון את הספר ”חבק אותי חזק” (Hold Me Tight), שמביא את סיפורם של שבעה זוגות שהצליחו להתגבר על מכשולים בחיי הנישואים.