מי סופר את אלוהים: על הספר "מי מאמין?"

לפני שנים נכחתי במפגש עם רות קלדרון, מייסדת מכללת עלמא ומנושאות הדגל של ארון הספרים היהודי, ומישהו בקהל שאל אותה אם היא מאמינה באלוהים. תשובתה המשעשעת והלא-משועשעת היתה: "אני חושבת שזו שאלה אינטימית מדי". לא ברור אם היום קלדרון כבר מוכנה לענות לעצמה ולקהל על השאלה היסודית הזאת (ומעניין מהי התשובה) - אבל זוהי גם השאלה שאנטוניו מונדה מגדיר בספרו "מי מאמין?" כהכי חשובה והכי דחופה. אכן אכן.

השאלה הכי דחופה שיש (עטיפת הספר)

מדובר בסדרת ראיונות שערך מונדה, קולנוען החי בניו יורק, עם 18 ידוענים שרובם סופרים. וגם כאן, מספר מונדה, "כמעט כל האנשים שפניתי אליהם היו נבוכים וביקשו זמן לחשוב על זה".

מונדה הוא נוצרי מאמין, והזיהוי שהוא יוצר בין אלוהים לכנסייה קצת מצמצם את אופק השיחות שהוא מנהל. הקישור הנפוץ הזה בין אלוהים לדת הממוסדת עומד גם בבסיס כמה מהתשובות השבלוניות שהוא מקבל, למשל מפול אוסטר (לא מאמין), המדבר בגנות "הכיבושים וההרג בשם הדת", או מסלמן רושדי (לא מאמין), המדבר על "הדם הרב שנשפך בשמו של אלוהים".

על טיעונים מעין אלה מעיר כמובן-מאליו המרואיין אלי ויזל: "הזוועות של המאה שזה עתה הסתיימה היו מעשה ידיהן של הדיקטטורה נטולת האלוהים של הנאציזם והדיקטטורה האתיאיסטית של הקומוניזם". כלומר, הרוע האנושי יכול ללבוש באותה מידה כסות דתית או אנטי-דתית. וזה לא ממש קשור לאלוהים.

גם התשובות שמספק כאן יונתן פראנזן, הכוכב העולה בשמי הספרות האמריקאית, הן לא בדיוק מבריקות: לא, הוא לא יודע אם יש אלוהים, אם כי משהו בו מאמין במיסתורין כלשהו, אבל הוא "לא מאמין בתמונה הקלאסית של היושב למעלה ומושך בחוטים". מספיק בקושי.

מעניין, אגב, שרוב המרואיינים שהגדירו את עצמם כלא מאמינים, כולל פראנזן, עברו בילדותם מסלול כנסייתי כזה או אחר. כן, גם הדת, כידוע, ולא רק החינוך האנטי-דתי, מרחיקה אנשים רבים מאמונה, והקולנוען ספייק לי מדבר בהקשר זה על פחדו מן הדת הממוסדת, אשר יצרה את אלוהים בצלמה ובדמותה - בהיפוך לאלוהים, שיצר את האדם בצלמו ובדמותו.

עובדה מטרידה ומרגשת

אולי זה מקרי, אבל את רוב התשובות החכמות מספקים כאן המרואיינים היהודים והשחורים, דוגמת סול בלו וטוני מוריסון ואלי ויזל.

סול בלו, למשל, מבדיל בין ההבנה שאלוהים קיים לבין היכולת להבין את הסבל בעולם - עניין מבלבל עבור אנשים רבים - כשהוא מעיר כי גיבור ספרו, הרצוג, "חושב כל הזמן על הזוועות החוזרות ונשנות שהמין האנושי מחולל, אך המחשבות האלה לעולם אינן פוגעות ביחסיו עם אלוהים".

וכשהמראיין מזכיר שבלו אמר בעבר כי הוא אינו מבקש דבר בתפילותיו, שכן "הצרכים שלי פעוטי ערך. אני לא מטריד את אלוהים" - מאשר בלו ומוסיף: "תפילה, בעיני, היא יותר מכל מעשה של הכרת תודה על הקיום". זו כמובן תשובה שיש בה ענווה מקסימה, אם כי לפעמים כידוע נזקק האדם גם לבקש עזרה מאלוהים. אפילו דוד המלך ביקש.

גם טוני מוריסון, שנטשה את הקתוליות, מציגה עמדה מפותחת כשהיא קובעת כי "ככל שהידע שלנו מתעצם כך אלוהים הולך וגדל" (הדרוויניזם האנטי אלוהימי לא נכלל מן הסתם בידע שהיא מדברת עליו). בהקשר זה אומרת מוריסון כי אפילו התנ"ך, "הספר המופלא הזה שכתבו אנשי חזון דגולים, קטן ומצומצם לעומת הגדולה של אלוהים."

ההשתאות מהתנ"ך מאפיינת סופרים נוספים כאן, למשל נתן אנגלנדר, היהודי הניו-יורקי דובר העברית, שאינו חד-משמעי לגבי אמונתו ("הייתי אומר שאני לא מאמין לולא פחדתי מזעמו של האל", הוא מתבדח) אבל בעיניו "התנ"ך הוא ללא ספק היצירה היפה ביותר שנכתבה בכל הזמנים; בשבילי מי שכתב אותה הוא אלוהים".

כמוהו גם גרייס פיילי, המתפעלת למשל מתהילים ("העובדה שהמשורר הדגול הזה היה גם מלך

לוחם הטרידה וריגשה אותי תמיד"), ומוצאת את הברית החדשה פחותה בהרבה מהתנ"ך, בין השאר בגלל איזה צד תעמולתי שיש בה (אם כי ישו הוא בעיניה מגדולי ההוגים בהיסטוריה).

אבל גם אם הספר "מי מאמין?" נוגע בשאלה המחשבתית הכי חשובה, הכי ישנה והכי חדשה: קשה לומר שהוא מציע תובנות חדשות, מעודכנות. לא נמצא כאן למשל עמדות דתיות פתוחות, מהפכניות וחוץ-ממסדיות כדוגמת אלה הפזורות בשפע אצל נביאי התנ"ך כשהם מדברים על זמנם ועל העתיד לבוא.

התשובות שמציע הספר, העמוקות בחלקן והבנאליות ברובן, מספקות למעשה תמונת מצב עכשווית של האינטליגנציה שלנו, הלא-מאמינה ברובה (90% מתושבי ארצות הברית מגדירים את עצמם כמאמינים, אבל רק 40% ממרואייני הספר הם כאלה, מציין מונדה). המחבר רואה בכך איזו הסתתרות בינה של הנבונים לכאורה, ומצטט את דברי מתי בברית החדשה: "כי הסתרת את אלה מן החכמים והנבונים וגילית לעוללים".

"מי מאמין?" מאת אנטוניו מונדה, הוצאת עם עובד, 141 עמ'.