ראיון: "הבגידה" של הסופרת הלן דנמור

אנשים טובים שחיים בתקופה אכזרית (עטיפת הספר)

הכל מתחיל כשדוקטור אנדריי מיכאילוביץ' מתבקש לטפל בילד בן עשר שמגיע לבית החולים עם נפיחות מוזרה בברך. עד מהרה מתברר שיש לו גידול סרטני. אלא שהילד החולה הוא בנו היחיד של וולקוב, בכיר במשטרה החשאית. אנדריי נאלץ לכרות את רגלו של הילד כדי להציל את חייו, וכתוצאה מכך וולקוב הזועם מתחיל לקרוא בתיקו האישי של אנדריי, ולעקוב אחריו.

מכאן העניינים הולכים ומסתבכים. אנדריי ואנה נאלצים לחיות תחת עינם הפקוחה של השלטונות, וכמו בכל משטר טוטליטרי מזרה אימה, כל אדם יכול להלשין על זולתו ולהמיט עליו אסון. אנה מחביאה בכל מיני מקומות את השירים האסורים להפצה שכתב אביה הסופר המת, שירים שעלולים לסכן אותם. חייהם נהפכים לסיוט.

על התקופה ההיא

דנמור, סופרת ומשוררת נחשבת מאוד בבריטניה, בעלת כתיבה מסוגננת ואלגנטית, נולדה ב-1952 ומתגוררת כיום בבריסטול. עד היום פירסמה שבעה רומנים, ספרי שירה, סיפורים קצרים וספרי ילדים. ב-93' זכתה בפרס אגודת הסופרים על הרומן "Zennor in Darkness", המספר על חייהם של המשורר ד"ה לורנס ואשתו פרידה בזמן מלחמת העולם הראשונה.

ב-95' זכתה דנמור בפרס אורנג' הראשון (פרס ספרותי לנשים) על ספרה "The Spell of Winter", על אח ואחות הגדלים בבית סביהם המתפורר בכפר. ה"מצור" מ-2001, כאמור, זכה לשבחים רבים: גם מפיו של ההיסטוריון הנחשב אנטוני ביוור.

"אחרי שהשלמתי את 'המצור' הייתי עדיין ספוגה בדמויות שלו ובתקופה ההיסטורית ההיא", מספרת דנמור בראיון שהתקיים באמצעות הדואר האלקטרוני. "לקח לי כמה שנים לפתח את העלילה של 'הבגידה', שמתרחשת בשנת חייו האחרונה של סטלין. זו שנה מרתקת ומטרידה. חקרתי את משפטי הרופאים היהודים (עלילת דם נגד רופאים יהודים בסוף ימי סטלין, שהואשמו בבגידה לטובת "האימפריאליזם האמריקאי", ש.ל.א), ואת הטיהורים של הרופאים שבאו בעקבות זאת.

"הבנתי שאפשר לחבר בין אנדריי, רופא בבית חולים, עם הפרנויה והסכנות של התקופה. רציתי גם להתייחס לאנטישמיות באותה תקופה, שבאה לידי ביטוי דרך חייה של הרופאה ברודסקאיה בספר".

נראה שכסופרת את נמשכת מאוד אל ההיסטוריה של המאה ה-20. איזו מן מערכת יחסים קיימת אצלך בין הספרות להיסטוריה?

"זה כל כך מורכב. אני יכולה רק לומר שהחברות שאנחנו חיים בהם עדיין מגיבות למאורעות המאה ה-20, וייקח הרבה מאוד זמן עד שנצליח לזוז ממצב של תגובה למצב של הבנה, אם בכלל. אני מאמינה שספרות היא אחת הדרכים שבאמצעותן אולי נצליח להגיע אל מעבר לתגובה, לקראת ההבנה. אירועים מסוימים בהיסטוריה של המאה הזאת הם אירועי מפתח, הם מסובבים דלתות שאחרת היו עלולות להישאר סגורות בפנינו, ולפעמים הם סוגרים דלתות שדרכן אסור לנו יותר לעבור".

"זו שאלה קשה ורגישה מאוד", אומרת דנמור. "מטרת הטוטליטריזם היא להכרית את

האנושיות שלנו, כדי שנתנהג כמו וינסטון סמית ב'1984' של ג'ורג' אורוול - נזעק גם אנחנו: 'תעשו את זה לג'וליה, לא לי!' עם זאת, נשאר איזה מיסתורין כשזה לא קורה. כי אנשים כן נאחזים באנושיות שלהם בנסיבות הכי קשות.

"במקרה של אנה ואנדריי, צריך לקחת בחשבון שהאירועים לא תופסים אותם בלתי מוכנים. הם חיו בזמן הטיהורים והטרור של שנות ה-30, הם חיו בזמן המלחמה והמצור, הם נעשו קשוחים והם לא מופתעים למצוא את עצמם שוב תחת מתקפה. אף על פי שהם עשו כל מאמץ כדי לחמוק מהרדר של השלטונות".

רוסיה, למרות כל מה שעברה, עדיין לא חווה דמוקרטיה ראויה לשמה. איך את יכולה להסביר את זה?

"לוקח הרבה זמן עד שמסורות דמוקרטיות מתבססות. אבל מצבים קיצוניים של עושר, זכויות יתר ומותרות הם לא דברים כל כך טובים לחברה, כל חברה. למעשה, הם אפילו מסוכנים. זה קורה בעוד הרבה מקומות מלבד רוסיה. לרוסיה יש עבר עשיר, תרבות נהדרת ופוטנציאל אינסופי. מעציב אותי לראות כסף רוסי שמושקע בנכסים של לונדון, במקום להיות מושקע בערי רוסיה, לטובת אזרחי רוסיה".

את מאמינה שלהיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה? האם ייתכן שאזרחים בני זמננו במדינות דמוקרטיות יכולים למצוא את עצמם שוב תחת משטרים טוטליטרים?

"לחלוטין כן. הטכנולוגיה היא נייטרלית, והכוח שלה יכול להיות מנוצל גם על ידי משטרים רודניים. פיקוח ומעקב הרבה יותר קלים ואפשריים היום ממה שהיה לפני 50 שנה. כאן אצלנו בבריטניה, עם המסורת הדמוקרטית החזקה, קיבלנו בלי לשאול יותר מדי שאלות את העובדה שיש מצלמות בכל מיני מקומות ברחובות, ושאנחנו נצפים בכל מקום שאנחנו נמצאים בו בחיי היומיום שלנו. צריך להיות מודעים וערים לכך".