לחצוב בטקסט: על הנובלות "ברומשטיין - מאשין"

בספר השלישי בסדרת "בדיונות" המצוינת של הוצאת "סמטאות", מאוגדות שתי נובלות של הסופר הדני פטר אדולפסן: "ברומשטיין" ו"מאשין". למעשה, ניתן לכנותן חיבורים בפרוזה, שכן יצירות קטנות ומופלאות אלו כתובות בניסוחים תמציתיים ובשפה מדעית-תיעודית, כמעט לקונית, המשווה לטקסט נימה המתאימה לכתבים עיוניים.

מדוע הטקסט הוא בעל עוצמה רבה כל כך? (מתוך עטיפת הספר)

אולם, אדולפסן חוצב בטקסט ומפסל אותו; הוא משיל ממנו את העודפות ומותיר רק את ההכרחי ביותר, את ליבת הדברים. אותה ליבה היא הפרוזה הגדולה שלו, אשר באמצעותה הוא מצליח לחבר באופן יוצא מן הכלל בין היסטוריה עובדתית לאקראיות מפתיעה, שמידת אמינותה מוטלת בספק כל העת.

בשתי הנובלות אנו עוקבים אחר תופעת טבע ותופעה כימית, הגוררות שרשרת ארוכה של התרחשויות. כל אירוע מתקשר לאותה תופעה ראשונית וטיבו משתנה בהתאם לתקופה, למקום וליצור (האנושי או החייתי) שהתופעה מגיעה אליו.

כך למשל, ב"ברומשטיין", אבן מסתורית ומזמזמת מהווה את החוט המקשר בין הדמויות. לצד תיאור קטן ומדויק של ההוויה הספציפית של כל דמות והקשר שלה לאבן, מתעד המספר (הנחשף, לכאורה, בסוף כל נובלה כמי שכתב את החיבור) את האירועים ההיסטורים באירופה דרך קורותיהן של הדמויות.

זוהרת, מרתקת, ממגנטת

"ברומשטיין" היא ללא ספק הנובלה הטובה מבין השתיים. יש משהו לא מלוטש דיו, מעט מסורבל ב"מאשין", ואילו "ברומשטיין" זוהרת, מטלטלת, מרתקת וממגנטת. זו נובלה שנדמה כי היא מכילה את היקום כולו ובה הוא מוצג כמיניאטורה משעשעת, אירונית ומפתיעה. כתיבתו הקולחת והרהוטה של אדולפסן מאפשרת לנו לגלוש על גלי ההיסטוריה, המדע, הדטרמיניזם והאקראיות (כפי שגם מצוין בגב הספר) בקלות, אך לא בקלילות.

אנו נדרשים להישאב - לא פחות - אל תוך הטקסט באופן מוחלט ולשקע את עצמנו בתוכו. לא מפתיע, אם כן, שהקריאה הופכת לחוויה כמעט מיסטית. ומדוע בעצם הטקסט הוא בעל עוצמה רבה כל כך? מה יש בה, בנובלה שמוקדשים בה עמודים רבים לתיאור מדעי יבש לכאורה, שהיא מפעילה את הקוראים בכזו אינטנסיביות? אחת הסיבות לדעתי הינה הפרשנות הפואטית שמעניק אדולפסן למונח חפץ מעבר, שהשתרש בעיקר בספרות בעלת אפיונים פנטסטים.

"אובייקט מעבר" הוא מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי ויניקוט, אך בספרות ניתן לראות ייצוג שונה של האובייקט כחפץ יומיומי או פלאי, המשמש כמתווך בפועל למעבר ממקום אחד לשני, או כבעל תפקיד אמורפי יותר (רגשי ותודעתי). אדולפסן שם במרכז הסיפור אובייקט והוא מרכז אליו אנרגיה עצומה, אשר צוברת משמעות מהאופן בו האנשים שברשותם הוא נמצא מתייחסים אליו.

אין זה אומר שבאמצעותו הם זזים ממקום למקום או שבגללו חייהם משתנים, אך הימצאותו מהווה את נקודת המיקוד הנרטיבי והוא הסיבה לכך שאנו מתוודעים לסיפורי חיים רבים כל כך. האובייקט, אם כן, הופך להיות חפץ המעבר שלנו, הקוראים. הוא מאפשר לנו לנוע במרחב ובזמן ולפגוש דמויות שאין כמעט דבר המקשר ביניהן פרט לאותו חפץ, אשר צובר רבדים פלאיים עם הזמן.

החיים והמוות, האקראיות והדטרמיניזם, הבדיה והמציאות - כל אלו נידונים בטקסט ומובלעים בו. אדולפסן עושה זאת כמעט מבלי שנרגיש וקולו הצנוע והנחבא (עד הסיום) של המספר, תורם לתחושת הסחרחרת הבלתי פוסקת שהטקסט משדר. מעניין לראות כיצד החפץ, על אף שנמצא במרכז ומהווה חוליית קישור בין הסיפורים, נותר כאובייקט לאורך כל הנובלה ואינו משנה את טיבו.

מסביבו גועשים החיים והמרחב כולו משתנה, ואילו החפץ שומר על תפקידו מבלי שיחול בו השינוי המזערי ביותר. גם אם הדבר נשמע מובן מאליו, הוא בעל משמעות רבה בסיפור, משום שחוסר ההישנות שלו עומד בניגוד חד אל מול התהפוכות העצומות המתחוללות בהיסטוריה - הן של הקולקטיב והן של הפרט. סיום הנובלה הוא מעין סגירת מעגל ובו אנו עומדים נכוחה אל מול ההשפעה חוצת הגבולות והזמן של החפץ, וכיצד אובייקט כה מינורי מקשר בין גבר בשנת 1907 לאשה בשלהי המאה.

הנובלות "ברומשטיין" ו"מאשין" אוחדו יחד מכיוון ששתיהן מתארות את המערכה בין דטרמיניזם

ואקראיות; מערכה שאינה מוכרעת, אך מתוארת בדהרה פרוזאית יוצאת דופן. את הקרדיט להופעת הבכורה המרשימה של מי שנחשב לאחת ההבטחות הגדולות בספרות האירופאית, יש להעניק למתרגמת שירה חפר. גם מבלי להכיר את המקור, אין לי ספק כי תרגומה של חפר תואם להפליא את הטקסט הדני, ולו מפני שמדפי הספר ניכר הסגנון המיוחד של אדולפסן: אותו שילוב כמעט בלתי אפשרי של היפר-ריאליזם, לשון תיאורית מצומצמת וחדה עם הברקות פואטיות.

חפר הצליחה להעביר את הספקטרום הלשוני הרחב, את האירוניה הדקה המבצבצת מבין התיאורים (העובדתיים והפרוזאים כאחד), את אמנות הצמצום המסובכת כל-כך שאדולפסן מלהטט בה ללא הרף ואת ההומור הנפלא העולה מהסיפורים האנקדוטיים, כאילו הוא אומר לנו שהכל חשוב ולא חשוב בו זמנית.

כאמור, "מאשין" היא נובלה חלשה יותר, אך ייתכן מאד שהסיבה לכך הינה שהיא עומדת בצלה של "ברומשטיין", אשר זוהרה רק מתעצם לאורך הקריאה ואף נותר זמן רב אחריה. כך או כך, המפגש עם האמנות של אדולפסן מרגש ומשאיר את חותמו, ויש לקוות כי יצירות נוספות פרי עטו יתורגמו לעברית, כך שנוכל להיחשף לעוד אוצרות ספרותיים.

"ברומשטיין- מאשין", מאת פטר אדולפסן. הוצאת סמטאות, תרגום: שירה חפר. 162 עמ'