רחל חלפי: בארץ המים בארץ האש

"ספר היצורים", מהעשירים והמגוונים בספריה של רחל חלפי, יפתיע בוודאי קוראים רבים, גם כאלה שעקבו באהבה אחר כתיבתה במשך שנים. מדובר באסופה מיוחדת במינה המאגדת שירים משנים רבות, חלקם נכללו בספרים קודמים, רבים רואים כאן אור לראשונה. השירים שלפנינו סובבים על ציר תמטי לא שכיח. אנו מורגלים במבחרים אישיים של שירי אהבה, של שירה פוליטית, של שירה אורבנית.

"ספר היצורים" מאת רחל חלפי. כולם משמיעים מילים וקולות

אבל "ספר היצורים"? כלומר, טריטוריות אדירים של ים ויבשה המאוכלסים בכריש, בסרטן הנזיר, במדוזה אֶאוּרֶלְיָה ובתמנון או בטווס לבן ובדובת הפנדה הסינית? מרחבים שבהם צומחים ציפור גן עדן, גפנים משתרכות, ושביניהם מתרוצצים או זוחלים, מטפסים או מתעופפים - שממית לבקנית, עכבישה, יונק דבש, נקר-אדום-חזה-וראש, נחש, הרייט (הצבה של דרווין), פרעוש קרקס או חיפושית זבל ועוד יצורים ויצירים, ברואים פרועים ופראיים.

רוצים לקרוא עוד כתבות בנושא שירה? היכנסו לכאן!

וכולם משמיעים שלל מלים וקולות, בוחנים את קיומם, נלחמים בסביבתם, ולא פעם גם אוהבים אותה, חיים ומתכלים, מזדווגים ונעתקים ובעיקר מופיעים לנגד עינינו בחד פעמיות מרהיבה. כלומר ספר נפלא לכבוד החיים הרוחשים אבל גם כזה שמשקף את אימיהם ואת אינספור חידותיהם שהן גם תהיותיה ופליאותיה של התודעה המתבוננת בהם ומתחקה אחריהם.

סימפוניית הבריאה

ב"ספר היצורים" רחל חלפי סוגרת מעגל עם ספר שיריה הראשון, "שירים תת-ימיים ואחרים" (1975). שם החלה אותה חטיבת שירים שתזמרה את עולמם של היצורים והאירה במקוריות את קיומם. למשל בשיר הקצרצר "הכריש הכחול" שראה בסכנה ובאכזריות גם צד אחר: "אני כריש כחול, צונן./ הלהט שאתם חשים במגעי עם/ בשר-אנוש/ אינו אלא/ זעקה של בדידות כחולה/ המבקשת להפוך/ אדומה".

גם בחלק מספריה האחרים שָׁבה המשוררת ליצורים ימיים או יבשתיים או אוויריים ולעולמותיהם המרתקים. עם זאת, אלה היו תמיד שירים בודדים או חטיבות לצד שירי אהבה או שירי הורות, או שירים עירוניים. רק כעת מתאפשר להבחין במלוא הדרה של סימפוניית הבריאה שחלפי מנגנת בה בכל הכלים.

מבחינת התזמון מעניין ש"ספר היצורים" רואה אור אחרי שלושה ספרים שבהם עסקה המשוררת באנשים הקרובים אליה עלי אדמות. כוונתי לספרים "תמונה של אבא וילדה" ו"תמונה של אמא וילדה", שהוקדשו למארג היחסים המורכב שבינה ובין הוריה, על רגעי היופי, התום, הקשר החם והדאגה דרך התנפצותם אל תקופות של מחלה, תאונות ואשפוזים, ועד הפרידה הכפויה. ומן הצד האחר, "שירים לדניאל", ספר על כל מה שבין אם לבנה יחידה אשר אהבה.

וכל השירים הללו נכתבו זה בצד זה, זה תוך כדי זה, בדיוק כמו שהחיים מזמנים את הקיומים הללו ביקומים מקבילים ומגבילים ומקבלים.

"ספר היצורים" הוא בד בבד שיר הלל ליפי הטבע אך גם כתב מחאה חריף נגד אכזריותה של שרשרת הברואים. "לו הייתי מהנדסת גנטית" כותבת חלפי באחד השירים המתריסים "הייתי הופכת/ את כל האנשים בעולם/ לסולדים מבשר./ שלא ישחטו פרות/ שלא ישחטו כבשים/ שלא ישחטו תרנגולות ואפרוחים/ שלא ימלקו ראשיהם/ של דגים פקוחי עיניים".

אם נדמה שמושא ההאשמה הוא גזע האדם לבדו, הרי שבבית השני ממשיכה המשוררת למושא הביקורת הבא - שרשרת המזון של הברואים שמתחת לאדם: "לו הייתי מהנדסת גנטית/ הייתי הופכת/ את כל החיות בעולם/ לסולדות מטרף./ שאריה לא יטרוף/ איילה רכה/ שבז לא יטרוף/ גוזלים וסנאים/ שלטאה לא תטרוף/ גמל שלמה מהרהר/ שכריש לא יטרוף/ דגים צוחקים".

מי שאשם בכל חינגת האכזריות והמוות הוא מי שבראהּ ועזבהּ לסבלהּ: "לו הייתי מהנדסת גנטית/ הייתי הופכת/ את השמיים האדישים/ לשמיים/ שכל הזמן/ ישירו מעלינו מן". ומשום שזה לא יקרה המשוררת מסיימת את המחאה בהפיכת עצמה לחיית טרף, כלומר למי שיכולה ללחום על כבודה האבוד מול גזע האדם ולהגן על חייה שלה בג'ונגל הקיום.

בנושא קשה זה עוסק גם השיר "חלל" שבו יושבת המשוררת בבית קפה אך מחשבותיה נודדות לתוך משאית קירור העומדת בסמוך ובה "גוויות פשוטות-גפיים/ תלויות באנקולים דמן עדיין חם" והמשוררת תוהה ונעצבת: "והכול בחלל מעוצב/ עד בלי די// איך חלל הפך חלל// ואין מוּ אחד".

על רקע השירים הארוכים, הקטלוגיים, המתפתלים בתחבירם הסוער ומצטיינים במגוון צורות וצלילים, בולטים בצמצומם שירי החפצים. אלה אינם יצורים חיים, אבל הם עוברים החייאה כשהמשוררת שמה בפיהם פסוקים ספורים - ולפעמים רק משפט אחד - מצחיקים ונוגים, מקבלים ומתריסים ובעיקר שנונים.

אביא כאן שלושה פרקונים כאלה, המסרבים להִתכנוֹת שירים אבל מהווים שירה, שירת החיים. הטקסט שכותרתו "דלת" מכיל רק צמד מילים: "אני השפיות". ואתה חושב: כמה זה נכון. מי שמחפש מקלט מטירוף העולם שבחוץ חוֹצֶה את סף הדלת והשפיות הביתית מגוננת עליו, היא מקלטו. ומי שחנוק בבית פנימה - בבדידותו, במשפחתיות לא טובה, במחלתו - יוצא החוצה ונושם לרווחה את שפיות העולם הרחב.

מתחת לכותרת "שמיכה כפולה" כותבת רחל חלפי רק שלוש מילים: "אני נשואה לשניכם". כל מי שהתנסה אי פעם בקוצר היריעה של השמיכה הזאת, במאבקים עם בן הזוג שמושכהּ אליו בליל חורף קר, באהבתו של אדם המוכן לקפוא אבל לא ימשוך בחזרה או במלחמה בחיץ שבין גופים אוהבים מבין עד כמה השיר הזה ריאליסטי אך גם מצחיק ומגוחך במודע

(האם מישהו חשב פעם על משפט שלמה לשמיכה בטרם יגזור את נישואיו? יש עצה כזאת

בארגז הכלים של יועצי הנישואים?) את השיר הבא: "נעליים", אפשר לתלות בכניסה לכל ויעוד יוצרים כדי שיהיה מוצלח ומהנה, כפי שראוי שיהיה: "אין לנו/ אגו". ואפשר גם להמליץ על כינון יחסים מטונימיים בין הנעליים לבעליהן.

זאת ועוד: לצד השירים המוקדשים לבעלי חיים מובאים בספר גם שירים שבמרכזם עולם הצומח, חלקו הגדול מדיף ניחוח אקזוטי כמו בשיר "מנדלה של ורד נובל", שעושה שימוש פורה במונחים מן הסנסקריט, הבודהיזם וההינדואיזם או, למשל, בשיר הקורן על סידור הפרחים היפני. כאו מרחיבה רחל חלפי את הדיון במחזור הפריחה והקמילה, במושגי היופי הקרובים והרחוקים, לא פעם תוך מתיחת אנלוגיות מפתיעות בין הצמח המתואר לתודעה המתבוננת: "צמחיית דרדרים/ קוראת בשחור/ כמו אוח זקן בלילה// בציפורניי אחוזה/ באנשים שאינם שישנם// פורחת בעלים יבשים בסידור פרחים יפני."

אי אפשר וגם לא צריך לסכם ספר כמו זה שמציעה לנו כעת רחל חלפי. יש לקרוא בו ולצחוק, להתלהב, להיחרד ולהיאלם. ובעיקר יש לברך את המשוררת על הישג ספרותי ממש כמו שהוא הישג אנושי. אפשר לשער שהשירים הללו ימצאו לבבות רבים להשתכן בהם ואם מישהו מן הקוראים הקרניבורים יהיה לצמחוני או לטבעוני אחרי שיסיים את הקריאה, הרי ששוב תפגושנה הפואטיקה והאסתטיקה - את האתיקה.

"ספר היצורים", מאת רחל חלפי, הקיבוץ המאוחד 278 עמ'.