אחרי שנים עם הילדים בבית: איך חוזרים לעבוד?
אחרי הלידה הן הרגישו שהדבר הנכון הוא להישאר בבית עם הילד. רק עכשיו, אחרי שנים מחוץ למעגל העבודה, הן מודות ב"זמנים מודרניים" ב"ידיעות אחרונות": הילדים הרוויחו. אבל אנחנו נתקענו ואיבדנו את עצמנו בין הקציצות להסעות
יום אחד הרגישה נטלי אדלהייטפישלר ממכבים שהיא בבעיה. "גיליתי שהילד שלי כבר עצמאי ויכול להסתדר בכוחות עצמו, ואני, לעומת זאת, ממש תקועה," היא אומרת. "ההחלטה להישאר בבית כדי לגדל אותו הביאה אותי - אישה בת - 46 למצב בעייתי כי הזנחתי את הקריירה שלי".
אדלהייט-פישלר הספיקה לטפח קריירה מבוססת לפני שהקפיאה אותה לטובת הטיפול בילדים. היא עלתה לארץ מבלגיה לפני 24 שנים, למדה לתואר ראשון בספרות אנגלית וצרפתית ועבדה במשך 12 שנים במוזיאון תלאביב כאחראית על קשרי החוץ עם אירופה. בגיל 30 הכירה את רון, מורה דרך גרוש ואב לשניים, ואחרי שש שנים נישאה לו. כשילדה את עדן, היום בן תשע, הבטיחה לעצמה שהקפיצה מרכבת הקריירה המהירה זמנית בלבד.
"ידעתי מראש שזו תהיה משימה קשה. המקצוע של רון תובעני ובלתי צפוי, ככה שאי-אפשר לבנות עליו שיהיה תמיד בבית. הוא יכול לצאת פתאום לגיחה לדרום או להישאר לישון בצפון במסגרת טיול שהוא מדריך. בנוסף, המשפחות של שנינו גרות בחו"ל. ובכל זאת, ידעתי שאני זקוקה לעבודה כמו אוויר לנשימה. אני חייבת להיות עסוקה, אני לא הטיפוס שיושב כל היום בבתי קפה. כשעדן היה בן חודשיים, אפילו הבאתי אותו לישיבה עם המנהל. לא חשבתי לעצור."
בגיל שלוש התגלתה אצלו מחלת הצליאק. "זה היה הטריגר שגרם לי לחשוב על הבית. הרגשתי קושי גדול בתוך הטירוף הזה. עבדתי כל יום מסביב לשעון, וכשנסעתי לחו"ל - מה שקרה לעיתים קרובות - הייתי לוקחת אותו איתי ומשאירה אותו בבלגיה אצל ההורים.
"התחושה שלי הייתה שמצד אחד אני משקיעה בעבודה את כל-כולי ועדיין לא מספיקה הכל, ומצד שני מחויבת תמיד לילד שמחכה לי. מהר מאוד התעוררו תחושות אשמה. שמתי לב שאני אפילו לא מביאה אותו לגן אלא ממש זורקת אותו שם. אז יום אחד פשוט הודעתי שזהו - אני לא יכולה יותר עם המרוץ. בהתחלה חוויתי הקלה גדולה."
לאורך הדרך הקפידה שלא להגביל את הקיום שלה לתחומי הבית בלבד. "למדתי צילום, נגרות וקרמיקה, אבל לאחרונה תפסתי את עצמי והבנתי שאני מתוסכלת ושחוקה. אחרי יותר מדי שנים בבית הגיע הזמן לעשות משהו. הגעתי להכרה שגם עדן כבר לא צריך אותי. הוא בעצמו אומר לי לצאת לעבוד. הילד הפך לעצמאי הרבה לפני שדמיינתי שזה יקרה, ופתאום אני לא יותר מנהגת מונית."
את חושבת שעכשיו, אחרי שש שנות הקפאה, בכלל אפשרי לחזור לאותה נקודה?
"אני באמת שואלת את עצמי אם לא כדאי שאעשה משהו אחר, הרי גם אני השתניתי. בזמנו הייתי בטוחה בעצמי, אבל עכשיו צצות שאלות: אולי דווקא לעסוק בצילום, תחום שנחשפתי אליו בשנים האחרונות, או להקים עסק שעוזר למשפחות להכניס סדר לחייהן."
הוויתור שעשית נראה לך גדול מדי?
"לדעתי, הילד צריך את ההורים לרכישת ארגז כלים וערכים מגיל ארבע עד עשר בערך. בשביל זה נשארתי בבית והייתי שם בשבילו. אבל המחיר ששילמתי היה גבוה. לא רק שיצאתי ממעגל העבודה, אלא גם איבדתי את תחושת הכיוון שלפיה ידעתי לאן אני הולכת ומה המטרות שלי. נוצרה בי תחושה של ואקום."
ומה היית מייעצת לאמהות במצב דומה?
"ילדים הם חלק מההקרבה שהורים צריכים לעשות. מצד שני, אף אחד לא יחזיר לי את השנים האלה שהן קריטיות מבחינת מימוש עצמי. אני מקווה שיהיו לי עוד הרבה שנים של פעילות, ובשביל זה אני זקוקה לקריירה."
חשבה שהעצירה בקריירה זמנית בלבד. אדלהייט-פישלר (צילום: אביגיל עוזי)
החלום הוקפא
עוד בימי התיכון הייתה לרוית רוד תוכנית מפורטת בנוגע לעתיד שלה. היעד הסופי: ניהול קריירה למופת. האמצעי – עבודה מאומצת כבר מגיל .13 "מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אדם עובד," אומרת רוד ,(37) שגרה עם בעלה ושלושת ילדיה בקריית-אונו.
ובאמת, בתחילת שנות ה20- לחייה השלימה רוד תואר ראשון בעבודה סוציאלית, צלחה תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית ועבדה בחברת סטארט-אפ כאחראית משאבי אנוש. לא נראה היה שמשהו צפוי להסיט אותה מהמסלול שבחרה לעצמה. לפני עשר שנים נישאה ליניב ונכנסה מיד להיריון. "הסיכום בינינו היה שהילדה תגדל עם מטפלת, כי היה לי ברור לחלוטין שאחרי הלידה אני חוזרת לעבוד, ואפילו מחפשת משרה בחברה גדולה יותר."
אלא שבניגוד לכל התכנונים המוקדמים, אחרי הלידה נראו הדברים אחרת. "החיבור ביני לבין שירה, שהיום היא כבר בת ,10 היה מיידי, והיה לי ברור שאני לא מסוגלת לחזור לעבודה ולעזוב אותה. אחרי שנגמרו שלושת החודשים של חופשת הלידה, ביקשתי להאריך ונעניתי בחיוב. אחרי חצי שנה ביקשתי חופשה ללא תשלום, וגם היא אושרה. ואז, כששירה הייתה בת תשעה חודשים, הזמינו אותי להרמת כוסית בעבודה. הבוס קרא לי לשיחת בירור ושאל מתי אני חוזרת. בלי לחשוב יותר מדי או להתייעץ עם בעלי הודעתי שאני לא חוזרת. זו הייתה הכרעה פנימית שלי, והיא הייתה חזקה מכל חלום או שאיפה."
מה השתנה פתאום?
"את העבודה דווקא אהבתי מאוד ועבדתי עד יום לפני הלידה, ככה שקצת קשה לי להסביר מה עמד מאחורי ההחלטה. הרגשתי תחושה פנימית חזקה של חוסר רצון מוחלט לתת למישהו אחר לטפל בתינוקת שלי. בכל תחום אני טיפוס טוטאלי, והמחשבה על לראות אותה רק בערבים נראתה לי פשוט בלתי מתקבלת על הדעת".
"הטוטאליות האמהית שוחקת". רוית רוד (צילום: אביגיל עוזי)
החודשים הראשונים עברו על האם והבת באושר גדול, אבל כשמלאו לשירה שנה וחצי, הרגישה רוד ששני הצדדים הגיעו למיצוי. "לאט-לאט התחלתי להשתעמם. ניסיתי למצוא את הדרך חזרה לעולם העבודה, אבל היה לי ברור שאני לא מוכנה לחזור למשרה מלאה. מהר מאוד גיליתי שקשה למצוא משרות חלקיות בתחום, ואם מצאתי משהו המשכורת הייתה מגוחכת. חיפשתי חצי שנה, עד שהבנתי שאני צריכה לבצע הסבה למקצוע שיאפשר לי לשלב עבודה עם אמהות."
רוד התחילה ללמוד ליווי התפתחותי והביאה איתה את הבת הקטנה לכל השיעורים. תוך כדי תהליך ההכשרה נולד הבן השני, הראל, היום בן שש. "כדי שחס וחלילה לא אפספס אף רגע עם שניהם, לא יצא לי להתעסק כמעט במה שלמדתי. הכנסתי אותו למסגרת בגיל שנה וחודשיים והתחלתי לחלום שבגיל ,40 כשהם יהיו גדולים יחסית, אפתח מקום משלי. זו הייתה נקודת המפנה, הרגע שבו הרגשתי שאני כבר רוצה לחזור לעבודה. אבל לא עשיתי כלום בנדון - רציתי עוד ילד."
למרות תחושת הפספוס היא המשיכה לחכות לרגע המתאים להתנעה מחודשת של הקריירה, אלא שהרגע נראה תמיד מתאים יותר דווקא להרחבת המשפחה. כשלפני שלוש שנים נולדה הבת השלישית, אלה, הגיעה רוד למסקנה שמרוב טיפול בילדים הזניחה את הטיפול בעצמה.
"הרגשתי שכבר ממש לא טוב לי. רציתי לעשות משהו עם עצמי כדי שיהיה לי איזה חלק משלי בעולם. היה לי חסר מאוד להיות בחברת מבוגרים. הטוטאליות האמהית שוחקת: אני עובדת בבית במשרה מלאה כל יום משעות הצהריים – משחקת עם הילדים, מבשלת להם, עוזרת בשיעורים, מסיעה לחברים ולחוגים. כשאני לא נותנת מספיק, אני מיד מוצפת ברגשות אשם. אז נכון, זו הייתה תקופה נפלאה – אבל לא עוד. הניגוד בין האישיות שלי התוססת, שזקוקה לאנשים, שיש לה מה לתרום, לבין ההסתגרות בבית כבר עשר שנים לא טוב לי."
מה בכל זאת הרווחת מההישארות בבית?
"הרווח העיקרי הוא של הילדים. הם חוזרים כל יום לאמא שמחכה להם עם ארוחה חמה והרבה התעניינות ומעורבות בכל מה שקורה להם. יכולתי לתת להם הרבה תשומת לב ולעזור בלימודים. גם הבית תמיד נקי ומסודר. מצד שני, ילדים לאמהות עובדות לומדים להיות עצמאיים בגיל יותר צעיר."
לפני מספר חודשים נרשמה ללימודי הום-סטיילינג והבטיחה לעצמה שתחזור לעבוד בהקדם האפשרי. "אני חושבת שאמא צריכה להישאר בבית כל עוד היא מרגישה שיש לה יכולת להעניק ולהתגבר על השחיקה. יש כאלה שזה לוקח להן שלושה חודשים וכאלה שלא יסתפקו גם בשנתיים. חוויתי תהליך של מעבר מטוטאליות בקריירה לטוטאליות באמהות, אבל עכשיו מתרוצצות לי בראש מחשבות על צהרונים, משהו שלא הייתי אפילו מסוגלת לחשוב עליו פעם."
"מצאתי את עצמי בריקנות גדולה"
"כשהייתי צעירה אפילו לא דובר על אפשרות של יציאה מהבית לעבודה," טוענת רחל שלום (57) מתל-אביב, שנשארה בבית במשך שנים וגידלה את שלושת ילדיה בזמן שבעלה מרדכי עבד כנהג בחברת הובלות. "זה מה שראינו בבית - אמא מנקה, מטפלת, מאכילה. אבל מעבר לזה, ההחלטה הגיעה ממני. הייתי אובססיבית בכל מה שקשור לילדים ולא סמכתי על אף אחת אחרת."
לפני שילדה את בתה הבכורה עבדה בחנות נעליים, אבל כשגילתה במהלך ההיריון שהיא סובלת מאנמיה, עזבה את מעגל העבודה. "המצב הכלכלי היה יציב ולא היה צורך ששנינו נעבוד. הילדים ידעו שהם חוזרים מהלימודים לסדר יום קבוע. כל צהריים אכלנו ארוחה חמה יחד. החברים שלהם קינאו שאצלנו האמא נמצאת, שאפשר לבוא מבית הספר ולהתפנק, ולכן הבית שלנו היה תמיד מלא בחברים - הילדים של האמהות העובדות."
למרות שבמשך שנים בעלה היה זה שהביא הביתה משכורת, רחל - האחראית בפועל על כל הפרטים הקטנים שמרכיבים את שגרת המשפחה - שמרה על מעורבות בכל ההחלטות הכספיות. "אני ניהלתי את החיים, אני זו שהייתה בשטח, שהלכה לבנקים ולכל הסידורים. הייתי שרת החוץ ושרת הפנים ביחד."
"הייתי אובססיבית בכל הקשור לילדים". רחל שלום (צילום: אביגיל עוזי)
תחושת ההחמצה הופיעה לראשונה כשמושיקו, הבן האמצעי, הלך לכיתה א.' "פתאום מצאתי את עצמי בתוך ריקנות גדולה שלא ניתן לתאר במילים. התחלתי לשאול את עצמי על הבחירות שלי והרגשתי שלא מימשתי שום דבר שקשור בי עצמי. כל מה שעשיתי היה קשור לילדים ולבית, אבל איפה אני בתוך כל הסיפור הזה? עבדתי כל השנים בלי הפסקה או עזרה חיצונית. הרגשתי שאני מתמוטטת."
אחרי התייעצות עם פסיכולוגית החליטה שלום למצוא עבודה, אפילו בהתנדבות – העיקר לצאת מהבית. לבסוף החלה לעבוד בתור נהגת. "זה היה אבסורד כי מהסכום שהרווחתי בעבודה בקושי כיסיתי את ההוצאות על דלק, אבל עשיתי את זה בכל זאת. העבודה הייתה מבחינתי פיצוי על החסכים של העבר. פתאום הרגשתי שאני שווה משהו, שיש בי תועלת לחברה. בבקרים המשכתי כרגיל בניהול הבית, ואחר הצהריים יצאתי לעבוד."
על שתי המשמרות שלה - בבית כאמא, על הכביש כנהגת - נוספה לסדר היום הצפוף משמרת שלישית שכללה טיפול באביה החולה. במקביל, כשהיא כבר בת ,45 החליטה להרחיב את אפשרויות התעסוקה שלה והקדישה שנה שלמה להשלמת בגרויות ולקורס מחשבים, אלא שעד מהרה גילתה כי למרות המאמצים אין לה ממש סיכוי להתחרות במועמדות שגילן מחצית משלה.
"זה מצב לא קל," היא מודה. "אני בטוחה בכך שמה שנתתי לילדים שלי לא יסולא בפז, אבל לאורך השנים הם שמעו ממני הרבה פעמים אמירות כמו 'איך לא ניצלתי את שנות הנעורים שלי,' 'איך התבזבזתי' ו'איך זרקתי את עצמי'".
היום הבת הבכורה של שלום כבר בת ,34 והיא עצמה סבתא לשלושה נכדים. מדי יום היא מבלה שעתיים בחלוקת מזון לחברות הייטק כדי להשביע, ולו חלקית, את הצורך לצאת לעבוד. "לעולם לא אוכל לדעת מה היה קורה אם הייתי יוצאת לעבוד ומשאירה לילדים את המפתחות. כשאני רואה אותם מצליחים גם בקריירה וגם במשפחה, אני מרגישה סיפוק. מי יודע, אולי אם לא הייתי בסביבה, משהו היה מתפספס."
מה ייעצת לבת שלך כשהיא החליטה להקים משפחה?
"אני תמיד מעודדת אותה לשלב בין שני החלומות, המשפחתי והקרייריסטי. אמהות חייבות לצאת לעבוד, גם אם זה מצריך תשלום לגן או למטפלת, כי כשהילדים גדלים את מגלה שנשארת מאחור. נכון שהם צריכים את האמא בהתחלה, אבל יש לזה גבול, הרי לכן המציאו את חופשת הלידה. מקסימום מאריכים קצת או מוסיפים חופשה ללא תשלום של כמה חודשים".
אם בכל זאת היית יכולה להריץ את הזמן לאחור, באיזה מקצוע היית בוחרת?
"זה אולי נשמע מצחיק, אבל הייתי הולכת לעבוד בגן ילדים. בבוקר הייתי עובדת ובצהריים חוזרת הביתה. בכל מקרה, שום דבר לא היה בא על חשבון הילדים".
איך חוזרים לעבודה?
בשנים שאת בבית: "הקפידי להתעדכן בהתפתחויות ובשינויים המתרחשים בתחום המקצועי שלך על-ידי קריאה שוטפת של חומר מקצועי," ממליצה ד"ר יעל יצחקי, מנכ"ל נט"ע – המרכז לפיתוח קריירה, שמעבירה סדנאות לחזרה לעבודה אחרי קריירת אמהות. "אם את יכולה להרשות לעצמך, המשיכי ללמוד. קורסים, סדנאות והשתלמויות למיניהן ישאירו אותך מעודכנת בתחום."
בקורות החיים: "זה לא חריג, ובטח לא מזיק, לציין בקורות החיים את התקופה שבה שימשת כאמא במשרה מלאה. לא מעט נשים בוחרות לעשות כך. בכל מקרה, אין צורך להרחיב בנושא, כי הוא יעלה כבר בראיון העבודה."
לקראת ראיון עבודה: "בדקי היטב עם עצמך איך נראה סדר העדיפויות האישי שלך – מה המקום של הקריירה ביחס למשפחה ולילדים. אפשר גם לפנות לגורם מקצועי שיסייע לך לנסח את העמדה באופן ברור. במצב הנוכחי של שוק העבודה קשה לשכנע מעסיק שאת מתאימה למשרה בלי להיות ברורה לגמרי בכוונות שלך, לכן כדאי להגיע מצוידת בהגדרה בהירה של מה שאת מחפשת: משרת אם, משרה מלאה או משרה חלקית.
"אל תוותרי מראש - יש דרכים שונות להגיע להסדר טוב מבחינת השעות, אבל זכרי שההשגה שלו מצריכה יצירתיות ומיומנות במשא ומתן."
במהלך הראיון: "היצמדי תמיד לאמת ודייקי בפרטים. נסי להדגיש יתרונות שלך שמשיקים לשוק העבודה כמו הכשרה, תחומי עניין, פרויקטים שניהלת באופן עצמאי ותכונות אישיות. אם למדת במהלך התקופה בבית, אל תשכחי להזכיר זאת בקורות החיים".
לפנייה לכתב/ת 
