"מחוברות" הפלסטיני: אין ספקטור, יש עוצר

<<תראו מה עשו לשושנה, כלומר לגיתית

דיאנה מרמאללה רצתה לבקר את משפחתה שבסלפית, עיירה פלסטינית סמוכה לאריאל. דרכה נחסמה בגלל עימות בין חיילי צה"ל למפגינים, והיא חיפשה דרך חלופית להיכנס לעיירה שלה. כך נפתח פרק 82 של הסדרה התיעודית "נדודי שינה בעזה וירושלים", שעלתה לפני שנה ליוטיב. הסדרה עוקבת אחרי שש נשים נוצריות ומוסלמיות מעזה, ירושלים והגדה המערבית ומציג את החיים היום-יומיים מנקודת מבטן. הסדרה ארוכה להפליא - היא מקיפה לא פחות מתשעים פרקים של חצי שעה עד שעה - ומופקת היטב: הצילום הוא באיכות HD, והעריכה והסאונד מקצועיים.

כל פרק עוסק באחת משש נשים פלסטיניות. בתחילת כל פרק אנחנו פוגשים את הכוכבות שלנו, ביניהן ראשידה, מנחת טלוויזיה שגרה בירושלים; דונה, סטודנטית מעזה; או נגהאם, עיתונאית מירושלים. משם אנחנו צוללים אל חיי היומיום שלהן. הסדרה מקפידה להציג יריעה רחבה של החיים הפלסטינים, של מקומות העבודה של המשתתפות, חיי המשפחה והחברה, האבל הפרטי והפומבי - כולם בהנחיית הכוכבות. זה קצת כמו "מחוברות", אבל כאן לא עוסקים בבעיות עם גברים והריון: כאן מדברים על חיים בצל הכיבוש, על המאבק הישראלי-פלסטיני, על חיילים ומתנחלים ועל מחסומים. וכמו "מחוברות", היא אמורה להגיע למסך הקטן: לפי הבלוג של יוטיוב, ההפקה בתהליכי דיונים כדי להפוך לסדרת טלוויזיה בארה"ב.

תעמולה נגד ישראל? 

נקודת המבט הפלסטינית - במיוחד בסרט שדובר שפה בינלאומית - לא מוציאה את הצד הישראלי טוב במיוחד, וזאת בלשון המעטה. ועם זאת, האם זו סדרת תעמולה? בפרקים הראשונים אנחנו רואים חברה מודרנית: חדר עריכה פלסטיני מלא במחשבי איימק; אולפני טלוויזיה מצויידים היטב; נשים במיטב מחצלותיהם, לא בבורקות ובשקים; ובאופן כללי, נשים חזקות שלומדות, עובדות ומנהלות חיים נורמלים. נקודת המוצא הזו הופכת פרקים מסויימים, כמו פרק 82 המומלץ, למשכנעים מאוד. מי שצופה בסדרה ומלווה את הנשים לא מרגיש שמנסים למכור לו מסכנות פלסטינית. ועם זאת, כאשר אחת מהנשים מדברת על ההתנהגות של צה"ל, זה אפקטיבי הרבה יותר: הצופים למדו בשלב הזה לסמוך על דיאנה, כמו שהם סומכים על בטי, דונה, או ראשידה.