יום הבסטיליה: מה אתם עשיתם בשביל מדינה?

"החיים": כל מה שילד בכיתה ו' לא צריך לדעת

אם ניקח בחשבון שהצרפתים הם אלה שאחראים על הבגט, הקרואסון, רוטב בשאמל ושאר דברים שמנים ולא בריאים, היתה זו פשוט חוצפה מצדם למכור לנו את הסדרה המצוירת "החיים". סדרת האנימציה מבית היוצר של "היה היה", התיימרה ללמד את הגיל הרך איך עובד גוף האדם. עד היום, 20 שנה לערך לאחר שידורה, הטראומה עדיין חקוקה בגופי בצורת שוטרים וחלליות מעופפות.

"החיים". שוטרים מאיימים, חלליות מעופפות

בתוכניות מסוג זה צפינו בעיקר כששכבנו חולים בבית. כילד בכיתה ו', להיות חולה זה כמו יום שגרתי במשרדי גוגל, לפחות עד שפותחים את הטלוויזיה ומגלים, הודות לחובבי הקרם-פטיסייר שמסתובבים לך בגוף בריונים כחולים ותולעים צהובות שאחריהן רודפות כדוריות לבנות, כי בדיוק האדומות נמצאות במסדר המנוהל על ידי שוטר ג'ינגי', הומאז' כלשהו שילדים בני עשר אמורים להבין. יופי, החום עלה. עכשיו באמת צריך ללכת לבדיקות דם, לך תדע מה עוד מסתובב לך בגוף.

הצרפתים, שגם ככה לא נחשבים לעם חייכן וסימפטי, כל כך נהנו ממופע האימים הזה עד שהחליטו שכל פרק בסדרה יפגע בנקודה רגישה אחרת אצל דור העתיד. כי כל ילד צריך פוביה מרופא שיניים (פרק הפה והשיניים), לדעת מהי לוקמיה (פרק מח העצמות) ואיך בכלל הגענו עד הלום בפרק מופתי במיוחד בו זרעונים במרוץ עושים הפסקה בתוך כורסת קטיפה רכה. תודה לכם, תודה רבה, על ההסבר ששנים אחר כך יעמיד אותי באור מביך. קחו את רגלי הצפרדעים שלכם ותקפצו לי. (ערן בר-און)

הצמד "Air": שיאני השעמום

כמות הבאזז שהסתובבה סביב השיר "All I Need" בסוף שנות ה-90 היתה חסרת פרופורציות לחלוטין. אז כן, מדובר בשיר יפה וגם מקורי לאותה תקופה, אבל ברגע אחד הוא הפך להרבה יותר מזה. הוא הפך לשיר הכי אהוב על כל נערה צעירה בסביבה. עבור זוגות חדשים או נפרדים, הוא הפך לפסקול.

Air - All I Need. איזה באזז מוגזם

גלגלצ, MTV, פאבים, כולם השתחוו ליצירה הנוגעת של הצמד הצרפתי "Air" יחד עם הזמרת בת' הירש. אבל זה אותו באזז מוגזם שנמשך גם לכל אורך האלבום של הצמד, "Moon Safari" עם להיטים כמו "Sexy Boy" ו-"Kelly Watched The Stars", שהוכיח בדיעבד כמה האהבה לשניים היתה רגעית בלבד. בסופו של דבר מדובר בצמד צרפתי שלפני יותר מעשור יצר קצת מוזיקה נחמדה, אבל הסופרלטיבים וההערכה להם זכה היו מנופחים לגמרי.

אז נכון, בהמשך הגיע הפסקול המוערך של "חמש ילדות יפות" ועוד כמה להיטים, אבל מתחת לפני השטח ברור היה שהשניים לא ישרדו את מבחן הזמן ולא יזכו באותה הערכה בשנים שיבואו. וכך היה. ההוכחה הסופית עבורנו ניתנה לפני כשלוש שנים, אז השניים הגיעו למופע גדול בהאנגר 11 בתל-אביב ולמרות ארסנל להיטים מכובד, סיפקו את ההופעה המשעממת ביותר בהיסטוריה של השעמום. (אור ברנע)

ונסה מ"האח הגדול": לא רק סמל סקס. בסדר

בביצת הרכילות למזלנו, הצרפתים לא תופסים הרבה מקום, אבל אם נרצה בכל זאת נצטרך לחזור אל העונה הראשונה של "האח הגדול". אז, לפני יותר משנתיים, בעוד מלחמת הפרידמנים של שפרה קורנפלד מול יוסי ועינב בובליל תפסה תאוצה, קמה לה גברת אחת, ונסה אלוש שמה, שהחליטה לקחת צד בסיפור - אבל צד אחר לגמרי.

ונסה (מימין) ואחותה מגלי. שתי צרפתיות זה יותר מדי (צילום: אלירן אביטל)

איך אפשר לשכוח את ריב הסיגריות הגדול בו האשימה אלוש את בובליל בעזות מצח, על שגנב לה מקופסת הסיגריות שלה והביכה את עינב בקול רם ובמבטא צרפתי מעצבן? שלא תבינו לא נכון, אנחנו לא חסידי בובליל, אבל היי, להאשים אדם בגניבה? אח... הצרפתים האלה.

אחר כך, הזילה אותה אלוש ריר על אחת ממתמודדי הבית שכבר הספקתם לשכוח - יוני וינקל, ובסופו של דבר בעזרת ההבלטת הסקסיות שלה היא גם השיגה אותו. הרומן הזה נמשך שמונה חודשים, לא לפני שראינו אותה בכל אירוע מתוקשר אפשרי. היא גם אמרה שהיא מוכנה להצטלם בעירום, אבל הוסיפה שהיא "לא רק סמל סקס".

ואם היא לא מספיק עצבנה אתכם, גם מגלי אלוש, אחותה של ונסה, יצאה לאור באותה תקופה בזכות השתתפותה ב"מפרץ האהבה", שלוש שנים אחורה בערך. זוכרים? שתי צרפתיות בביצה - זה כבר באמת יותר מדי בשבילנו. אחרי תקופה שבה הן כיכבו למזלנו רק במדורי הרכילות ולא על המסך שלנו, אנחנו יכולים לבשר בשמחה שהצרפתים מחוץ לתעשיית הרכילות נכון להיום. חוץ כמובן מפלאטו שרון, שהוא משהו אחר לגמרי. בכל זאת, מה ונסה אלוש עשתה בשביל מדינה? (רן בוקר)

תנועת הגל החדש: מובילי דעה מעייפים

בשנות ה-60 קמה בצרפת תנועה קולנועית משפיעה ומעיקה: הגל החדש. אחרי שכמה מכותבי מגזין "מחברות הקולנוע" צפו ביותר מדי סרטי ז'אנר אמריקניים בזה אחר זה (לא ציפיתם שהצרפתים ימציאו משהו בעצמם, נכון?) הם פיתחו את תאוריית האוטר, לפיה הבמאי הוא הלב הפועם של הסרט. כדי להוכיח שהם צודקים, יצאו הבולטים שבהם, פרנסואה טריפו, ז'אן לוק גודאר, קלוד שברול ואריק רוהמר ממערכת העיתון אל הרחוב, והחלו לביים בעצמם. 

"עד כלות הנשימה". תחושת מחנק

התוצאה, שהשפעותיה באופן ניכר עד היום על התעשייה ומאמללת סטודנטים לקולנוע בכל סמסטר מחדש, התבטאה בסרטים בשחור-לבן לרוב, עם עלילה מקוטעת במקרה הטוב או לא קיימת במקרה הרע ודיאלוגים אינסופיים שלא מובילים לשום מקום, בדיוק כמו שיטוטיהן של הדמויות הראשיות ברחובות פריז.  

בהיותם אינטלקטואלים, דאגו הבמאים לסצנות שנחתכות באמצע, באמצעות ג'אמפ קאטים, כדי שהקהל יהיה מודע כל הזמן לכך שמדובר בסרט, ולא בחיקוי של המציאות חלילה, ועל הדרך אם אפשר גם יקבל בחילה, פיזית, מהמעברים הבוטים.

"עד כלות הנשימה" של גודאר מתאים לשמו גם בגלל תחושת המחנק שהוא מייצר אצל הצופה, שמתקשה לעקוב אחר הסיפור המבולגן.

נקודת האור היחידה בסרטים היתה השחקניות והשחקנים טובי המראה, אבל המצלמה הרועדת שעקבה אחריהם לא ממש איפשרה להתמקד בזיו פניהם. היוצרים רצו למרוד בבורגנות השמרנית של הוריהם והצליחו, עם סיפורים על שלישיות, בגידות וזנות. אבל מרוב מאמץ להיראות משוכללים ונטולי חוקים הם הפכו, כמו שקורה לתנועות נגד רבות, למובילי דעה מגבילים ומעייפים בעצמם.

כבודם במקומם מונח, אבל יותר מ-50 שנה אחרי, כשחלקם עדיין מתעקשים לעשות סרטים, מותר להודות: הבנו את הקטע, יש יותר מדרך אחת לעשות סרט. עכשיו תניחו לנו בבקשה ותנו לנו לראות סרט נורמלי עם התחלה, אמצע וסוף, ושבבקשה יהיו בסדר הזה.

Nouvelle Vague - In a Manner of Speaking

וכמו כדי להכעיס, שמו של הגל החדש בשפת המקור, Nouvelle Vague, קם עלינו לכלותנו מחדש בצורת הרכב מוזיקלי צרפתי ומאוס. כמו סרטי הקולנוע, גרסאות ההרכב לשירי פוסט-פאנק, פאנק-רוק ו(איך לא) גל חדש, צבעו את הכל בגוון אחיד ומשמים של בוסנובה מתקתקה. הם הצליחו לדרוס את ייחודם של שירים רבים, ביניהם "In a Manner of Speaking" של טוקסידומון, שהפך מזעקה מקפיאת דם וקורעת לב ללחשוש רך וחסר צבע. (לירון סיני)

ועל אילו צרפתים אתם הייתם מוותרים? שתפו אותנו בפייסבוק