לחתוך מלפפונים: פתרונות לעונת טלוויזיה מיובשת

מהדורת חדשות קצרה

עשר דקות - וסגרנו עניין. לא, הכותרות בתחילת המהדורה המרכזית אינן תחליף הולם, מפני שהן נשמעות ונראות כמו טיזרים קטנים ולא ברורים למה שיבוא בהמשך, בהנחה שתסתקרנו די הצורך לצפות בהמשך. והן מנוסחות כך שתידבקו לכורסה לפחות עד הפסקת הפרסומות הראשונה. כך בערוצים המסחריים. בראשון, כהרגלו, הניסוח בדרך כלל מסורבל ומשמים.

מרב מילר וינון מגל. שהמכורים יקבלו את כל היתר

במקום זה, האם באמת אי אפשר לחלק את המהדורה לשניים - למתעדכנים שיקבלו תקציר בלי צילומי אווירה, כתבות לייף סטייל והגיגים של כתבינו, ולמכורים שיקבלו את כל היתר במינון הנכון להם?

שעשועון שבו מישהו באמת יודע משהו

ובלי שום תעלולי תעופה או נפילה, של כספים או אנשים. בוודאי שמתם לב לכך שאין באמת כל דרישה שהיא לידע כלשהו במעופפים / נופלים / נוחתים במים.

עיקר השעשועון הוא ההתמקדות בהבעות פניהם ובגופיהם של הנופלים הללו, והשאלות מוגשות כך שגם אם אתה במקרה יודע את התשובה, אבל במקרה נבחרת להיות האחרון בסבב הנשאלים, אין לך סיכוי סביר לזכות, וכל הסיכויים שבעולם הם שתיפול. האם באמת אי אפשר ליצור משהו קצת יותר מרענן מאלה, ובאותה הזדמנות - גם יותר מרענן מ"מונית הכסף"?

רצועת סרטים ישראליים

תוכנית תחרותיות לילדים עם תוכן וערך מוסף

בטוח שתחרות - אבל שתהיה קבוצתית באמת ושיהיה לה איזשהו ערך מוסף - נגיד, שתי קבוצות מתחרות על צביעת גדר של גן ילדים, א על הקמה מהירה יותר של גינה בבית חולים, או על איסוף חומרים למיחזור.

גן ילדים. אולי תצבעו את הגדר? (צילום: עידו ארז)

בעיצוב ובמיתוג הנכון, עם ים של פרומואים, זה יכול להיות להיט שישוחזר מאוחר יותר גם בבתי הספר, במקום ליזום עבור ילדים עוד ועוד הפעלות בנוסח "הישרדות", שהן - אם לא ידעתם - מקור פרנסה מדהים לפליטי התוכנית ההיא.

ינשופים עם ינשופה

תוכנית אוכל מתוקצבת

בראשית ימי ערוץ האוכל של ynet, הופיעה בו סדרת כתבות מצוינת של איילת בן יוסף, "גג 50 שקל" שמה, ובה אפשר היה למצוא מדי שבוע מתכונים שפויים לארוחה משפחתית בעלות נורמלית.

רביולי פטריות כמהין. תעיפו אותו מהטלוויזיה (צילום: שלום בר-טל)

הזמנים השתנו ורק לרעה: מחירי המזון נסקו, המשכורות - ממש לא, ומיזמי האוכל הטלויזיוניים הולכים ומתרחקים אל מחוזות פנטזיה שלצופה הסביר אין בהם שום חלק. זה לא רק כמהין ודובר סול במאסטר שף, זו ההתעלמות המוחלטת מעלויות בכל מקום שבו מרצד על המסך משהו בצלחת. האם באמת קשה כל כך למצוא שף אטרקטיבי (או שפית. גם אלה לא מקבלות די זמן מסך) שיבשלו לבעלי משכורות ממוצעות?

תביעות קטנות

אנחנו אומה מוכת שיפוצניקים ערלי לב, חברות סלולר אטומות, קופות חולים צייקניות, נותני שירות שלא יודעים לתת, חוזים אחידים באורך התנ"ך ופחות מובנים ממנו. כל אלה, נדמה לי יכולים לגור ביחד בחצי שעה שבועית שבה לא יפחיד אתכם קולו הרועם של רפי גינת או איומים לקטסטרופה עתידית על מפתן ביתכם, ויתאפשר לכם להגיש תביעה כזאת. כמו "השופטת ג'ודי" ועשרות צאצאיה הטלוויזיוניים, שמשום מה לא הפכו ללהיטים ישראלים, גם אם מרגול הפציעה פעם בתפקיד הזוי ודומה.

בית המשפט. שם לקחו את ג'ודי, אצלנו שיקחו את פנינה (צילום: רויטרס)

יש לי אפילו מועמדת לשיפוט: פנינה דבורין היתה בשעתו בחירה איומה ל"החוליה החלשה", אבל נראה אתכם מתנתקים ממנה כשהיא נוזפת במעוול קטן ומעצבן. האם באמת כל הערוצים שבויים עד חנק בכבלי המפרסמים, עד כי הם פוחדים אפילו להגות תוכנית כזו?

ולסיום, משהו ל-23:00

תמצאו משהו, באמת כבר לא חשוב מה, ל-23:00, העיקר שלא יהיה עוד שידור חוזר של סיינפלד. האמת, העם אמור ללכת לישון שעה אחרי תום הפריים טיים, אבל לעם חם, ובלילות הקיץ החמים שום דבר אינו קורה,

ואנשים מכלים את שרידי הערנות שלהם בפעולת זפזופ נמרצת וחסרת תוחלת, כי אין כלום.

האם זה לא הזמן המתאים ליצור משהו דל תקציב וחביב, נגיד - במה ליוצרים צעירים בתחומי המוזיקה והדאחקה, המשחק והמופע? או אולי אפילו - מחשבה באמת חתרנית - להקדיש תוכנית שלמה למוזיקה שאיננה בהכרח רק מזרחית?