איזהו המדען? המודה בבורותו
המהפכה המדעית איננה מהפכה של ידע. זוהי מהפכה של אי־ידיעה. התגלית הגדולה שחוללה אותה היא גילוי העובדה שבני האדם אינם יודעים את האמת, ואינם יודעים את התשובות על השאלות החשובות ביותר. קטע מן הספר "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל הררי
המהפכה המדעית היא הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה באה תרבות אנושית שלמה ואמרה: אנחנו לא יודעים. יש דברים שמאוד חשוב לדעת אותם — ואנחנו לא יודעים אותם.
מסורות ידע קדם־מודרניות כגון האסלאם, הנצרות, הבודהיזם והקונפוציוניזם הניחו שהן כבר יודעות את כל מה שחשוב לדעת על העולם. על פי רוב נטען שהאלים הגדולים, או האל האחד והיחיד, או החכמים הגדולים של העבר, או האבות הקדמונים, ידעו את כל מה שיש לדעת, וגילו לבני האדם בכתבי קודש ובמסורות שבעל־פה את כל מה שחשוב לדעת. לנו בהווה נותר רק למלא אחר ההוראות שלהם. אין שום דבר חשוב שישו או מוחמד לא ידעו, ואנחנו עוד צריכים לגלות.
לפי גישה זו, אי־ידיעה קיימת רק בשני מקרים: ראשית, בני אדם כפרטים עשויים לא לדעת משהו חשוב. אולם כדי להיחלץ מבורותו, הפרט רק צריך לשאול בר־סמכא. אין שום צורך בגילוי של ידע שאף אחד עדיין לא יודע אותו.
כך למשל איכר פלוני בפאתי פריז של שנת 1200 אולי לא ידע כיצד נוצר האדם, אולם המסורת הנוצרית ידעה גם ידעה את התשובה על שאלה זו, וכל שהאיכר היה צריך לעשות כדי להיחלץ מבורותו זה לשאול את הכומר.
שנית, המסורת ככלל עשויה להיות בורה לגבי דברים לא חשובים. בהגדרה, מה שחכמי העבר או האלים לא טרחו לרשום בספרי הקודש, לא באמת חשוב לדעת.
כך למשל בשום מקום בכתבי הקודש הנוצריים לא הוסבר כיצד טווים עכבישים את הקורים שלהם. מכאן שזה לא באמת חשוב. אלוהים הרי יודע כיצד טווים עכבישים את הקורים שלהם, ואילו זה היה חשוב לבני אדם לדעת את זה, אלוהים היה טורח להכניס הסבר מפורט לכתבי הקודש.
הנצרות לא התנגדה לכך שאנשים בכל זאת יחקרו עכבישים, כל עוד חוקרי העכבישים ידעו את מקומם המשני בחברה, ולא העזו לקרוא תיגר על האמיתות הנצחיות של הנצרות. יגלה חוקר העכבישים מה שיגלה, בהגדרה זה היה "ידע לא חשוב", כלומר ידע שאינו עלול לערער את אמיתות היסוד של החברה, של הפוליטיקה ושל הכלכלה.
תמיד היו בני אדם שכפרו בזה, וטענו שיש דברים חשובים שהמסורת אינה יודעת. אבל אנשים כאלה בדרך כלל נדחקו לשוליים או נרדפו — או שהם ייסדו מסורת חדשה, והחלו לטעון שהם עצמם יודעים את כל מה שחשוב לדעת.
כך, למשל, הנביא מוחמד החל את שליחותו בזעקה מרה שבני האדם חיים בתקופה של בורות (הג'האליה), ושמסורות הידע השולטות בחצי־האי ערב אינן יודעות את מלוא האמת. אבל מוחמד מהר מאוד התחיל לטעון שהוא דווקא יודע את כל האמת, וחסידיו של מוחמד השתכנעו והתחילו לקרוא לו "אחרון הנביאים".
מי יודע כיצד נוצר האדם?
המדע המודרני, לעומת זאת, טוען שהוא עדיין אינו יודע את התשובות על השאלות החשובות ביותר, ולמרות זאת הוא הפך להיות מסורת הידע המרכזית של העולם.
התרבות המודרנית המקדשת את המדע היא התרבות הראשונה בהיסטוריה שמודה בפה מלא שהיא אינה יודעת את התשובות על השאלות החשובות ביותר: שאלות כגון כיצד נוצר העולם, כיצד נוצר האדם, לאיזה תכלית קיים האדם, מה קורה לאדם אחרי המוות, מהו הטוב, מהו היפה, כיצד ניתן להשתחרר מסבל, מי צריך לשלוט בחברה, וכן הלאה.
חכמיה הגדולים של התרבות המודרנית אינם אומרים "עד היום חיינו בבורות, אבל עכשיו יש לנו תשובות על כל השאלות החשובות". הם מודים שהם עדיין אינם יודעים את כל התשובות.
דוגמה מובהקת היא גישתם לשאלה "כיצד נוצר האדם?". זה כמאה וחמישים שנה עמלים ביולוגים לשרטט את אילן היוחסין של האדם, אך הוא עדיין מלא חורים כגבינה שווייצרית.
איננו יודעים למשל מי היה האב הקדמון המשותף לנו ולשימפנזים, איננו בטוחים מי היה מין האדם הראשון שיצא מאפריקה, ואין לנו ודאות של 100 אחוז שהניאנדרתלים היו מין אדם נפרד מהומו סאפיינס.
מי האב הקדמון שלי? לא יודע...(צילום: Index Open)
דומה הדבר לכך שמחברי התנ"ך היו כותבים בפרק א' של ספר בראשית ש"ביום הראשון ברא אלוהים את האור, ביום השני את הרקיע, ביום השלישי את היבשה והצמחים, אנחנו עדיין חוקרים מה בדיוק הוא עשה ביום הרביעי, ביום החמישי הוא כנראה ברא את בעלי החיים, וביום השישי הוא כנראה ברא את האדם — אבל יש חוקרים הטוענים שאת האדם הוא ברא כבר ביום הרביעי, וביום השישי הוא נח".
גאים באי-הידיעה
אפילו כאשר מדענים מספקים תשובות מלאות על שאלות מסוימות, הם מדגישים שאין אלו תשובות אבסולוטיות או אמיתות נצחיות. אלו בסך הכול התיאוריות הטובות ביותר שיש כרגע, וסביר מאוד שהן יופרכו או ישונו בעתיד.
ההנחה המדעית היא שכל תיאוריה היא תמיד חלקית וזמנית, כי ייתכן — ואפילו סביר — שבעוד כך וכך שנים מישהו יגלה תיאוריה טובה יותר, או שיתגלו עובדות חדשות אשר יחייבו תיאוריה חדשה.
איינשטיין מעולם לא טען שהוא "אחרון הפיזיקאים", וחסידיו יהיו הראשונים להסכים שתורת היחסות של איינשטיין היא אמת חלקית וזמנית, שבמוקדם או במאוחר תיזנח לטובת אמת מדויקת ומלאה יותר, שגם היא כנראה לא תהיה מושלמת.
אלברט איינשטיין: גילה אמת זמנית (צילום: GettyImages)
כך נוצר בעידן המודרני מצב ייחודי: התרבות הולכת והופכת מתרבות של ידע לתרבות של אי־ידיעה. מתרבות הטוענת שברשותה כל הידע החשוב והנחוץ, היא הופכת לתרבות אשר הנחת היסוד הכי בסיסית שלה היא שהידע החיוני והחשוב ביותר עדיין לא התגלה.
דבר זה הפך את התרבות המודרנית לדינמית, גמישה וחקרנית לאין שיעור יותר מאשר כל תרבות שקדמה לה. ההודאה בבורות היא תמריץ לחיפוש ידע.
עם זאת יש להדגיש שתהליך הפיכתה של התרבות המודרנית לתרבות של אי־ידיעה רחוק מלהיות מושלם גם בימינו. כדי ליצור תרבות של אי־ידיעה, יש צורך להתגבר על מכשלה פוליטית וחברתית גדולה:
תרבויות אנושיות מצליחות להסדיר שיתוף פעולה בין מיליוני אנשים רק תודות לאמונה משותפת בסדר מדומיין כלשהו. קשה להודות בבורות מבלי לערער את הסדר המדומיין, ולכן כל הניסיונות לייצב סדר חברתי ופוליטי בעידן המודרני נאלצו להסתייע באחת משתי דרכים לא־מדעיות.
- לקחת תיאוריה מדעית, ובניגוד לעמדה של האורתודוקסיה המדעית, להכריז עליה כעל אמת מוחלטת וסופית (זו היתה הדרך של הנאציזם, שנשען על תיאוריות ביולוגיות, והקומוניזם, שנשען על תיאוריות כלכליות וסוציולוגיות והכריז על עצמו כעל "המדע המדויק ביותר").
- לשכוח לרגע מהתיאוריות המדעיות, ולדבוק באמת מוחלטת שאיננה מדעית (זו הדרך של ההומניזם הליברלי, אשר בנוי על אמונה דוגמטית בערכו הייחודי ובזכויותיו הייחודיות של "האדם", שאין לה הרבה מן המשותף עם המחקר המדעי על הומו סאפיינס).
כך נראה, שאפילו המדע עצמו חייב להמשיך ולהישען על אמונות דתיות ואידיאולוגיות כדי להצדיק ולממן את מחקריו. יחד עם זאת, התרבות המודרנית התקדמה לקראת הבורות כברת דרך ארוכה הרבה יותר מאשר כל התרבויות שקדמו לה.
אחד הדברים שאיפשרו לה לעשות את זה ועדיין לשמור על סדר חברתי ופוליטי יציב הוא פיתוח אמונה כמעט דתית בטכנולוגיה ובשיטות מחקר מדעיות, אשר החליפה במידת מה את האמונה באמיתות מוחלטות.
קטע מן הספר "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל הררי, בהוצאת "דביר".
לפנייה לכתב/ת 
