דנקנר, עופר ותשובה – לא גיבורי התרבות שלי

אנו חיים כיום בעידן שבו כסף הפך למטרה במקום אמצעי. בעידן שכסף הוא היעד, מי שמגיע לעושר רב נחשב למצליח בחברה. ולכן, כיום הדמויות שזוכות לכבוד כאן הן דמויות כמו נוחי דנקנר, יצחק תשובה ועידן עופר. אדם שעובד קשה למחייתו, מתנהג באופן מוסרי לסביבתו ולא מתנהל באופן דורסני – נשמע פחות. גם אם לא נודה בכך בפה מלא – אנו מעריכים יותר את מי שנוהג בפרארי ועושה עלינו פוזות. לא נאהב אותו, אולי, אבל לכבוד הוא זוכה. איש העסקים האנוכי מנצח את האדם הערכי שתורם לסביבתו. וכך, אפילו המעמד של קציני צה"ל נשחק ביחס לכרישי הנדל"ן.

מה שלפעמים אנשים שוכחים הוא שמדובר בעושר שבמקרים רבים בא על חשבוננו. אלה חוקי המשחק הרי. אם אתה איש עסקים, איש נדל"ן, בעלים של חברת דלק או סתם בעלים של מפעל גדול מאוד בים המלח – בסופה של הדרך יש לך מוצר שאתה מוכר או שירות שאתה נותן. אתה יכול לבחור להרוויח פחות, ואתה בוחר להרוויח יותר. ומאחר וזה לא נעשה בחלל ריק, בדרך כלל זה בא על חשבוננו.

למה, אם כך, אנו מעריכים את מי שדופקים אותנו? ההפרדה בין התאגיד לאדם משעשעת לפעמים. נראה כתבה על דנקנר בטלוויזיה ונגיד 'איזה גבר' כשבמקביל נכעס על המחירים בשופרסל. נשלם יותר מיסים בגלל מאבק הגז של תשובה, אבל בכתבה טלוויזיונית על הילדות שלו נחשוב 'פשש, כל הכבוד לו'.

למה הם זוכים לכבוד שלנו כל כך מהר? אם יש לאדם העשיר (ממש מדרגה אחת מעל האדם החושב) תכונות נוספות, כמו ענווה, ערכי סולידריות חברתיים לסביבתו, חוכמה, תבונה וכדומה – צריך ואפשר להעריך אותו. אבל לא בגלל העושר לבדו, הוא כשלעצמו לא צריך להספיק. אפשר לפרגן למי שכישוריו מיוחדים מאוד וכתוצאה מכך מרוויח יותר כסף.

מאחר וכולנו בני אדם, כולנו רוצים לחיות ברווחה ובנינוחות. הקללה בלב לאותם בעלי הון שקיימים כאן, אם כך, היא בגלל הראוותנות והצניעות שנעלמו להן. אם פעם זלזלו בנו בשקט, היום משתינים מהמקפצה. ואגב, הם לא עושים את זה לבד. לשיטה 'הדמוקרטית', שבה יש להם השפעה על רוב הפוליטיקאים במעגל שמזין את עצמו, יש חלק גדול בכך.

אבל עזבו אותם לרגע, הטור הזה הוא עלינו. כשאנו מעריכים יותר את בעל המפעל על העובד שלו, או את המיליונר על פני מי שלא סוגר את החודש - אנו לא מעריכים רק את הכסף במשמעות הפיזית שלו כמובן. לא מדובר רק בנייר המודפס הזה עם המספרים עליו. משמעות הכסף בעינינו היא הצלחתו של אדם ומעמדו לעיתים רבות.

כסף מהווה עבורנו קונוטציה לכוח ולהצלחה. אנו מעריכים את נוחי ועופר בגלל שהם יכולים להשיג כמעט כל מה שהם רוצים, וזה משהו שכבר מילדות אנו מבינים. אנו רוצים הרי שיהיו לנו הצעצועים של הילד השכן וכל האוכל שאנו חפצים בו. כסף מסמל חופש ושלווה שמושגת כתוצאה ממנו. כך שכאמור, זה לא הממון עצמו – זאת גם המשמעות החברתית שלו.

ובמי אנו מזלזלים? בדמויות שתורמות מבחינה חברתית באופן הרב ביותר. מאחר ולשנות את

המצב החברתי יכול להיות שייקח יותר מכמה ימים או שבועות, יש דבר שאנו כן יכולים לשנות כבר באופן מיידי – והוא את מי אנו מוקירים בחברה. הנה הצעה אלטרנטיבית לדמויות שיהוו מודל לחיקוי.

למשל: מורים בבית ספר, שמקריבים יוקרה חברתית וכסף פוטנציאלי למען הערכים והעקרונות שלהם. כל סופר שמנסה להרחיב את הדמיון שלנו ולספר סיפורים שיביאו תועלת מבחינת המחשבה שבהם ואפילו כל משרת ציבור שעושה את עבודתו נאמנה מתוך שליחות.

כל עובד סוציאלי שמשתכר שכר נמוך כדי להגשים את עצמו וכל שוטר וחייל שמגנים עלינו. נכון, מדובר באנשים שסיפור חייהם ברוב המקרים פחות מתוקשר או זוהר, אבל הם האנשים האמיתיים שחיים בחברה, נותנים לה וראויים לכבוד האמיתי.

• לפניות למדור: yairnat@gmail.com. למדורים הקודמים של "שווה בשווה" לחצו כאן.