יהורם גאון מבקש: הורים, רדו מהגג
אלוהים שיעזור לי ויסביר לי מה קורה בראש של אמא, שמלבישה את בתה הקטנה כאילו היתה נערת ליווי, עם מחשוף ובטן מתריסה, ומביאה אותה לבחינה לפרסומת לטיטולים. יהורם גאון מזועזע מההורים שדוחפים את ילדיהם אל אור הזרקורים
אבל הסיפור הופך חשוב, עצוב ולא מובן, כאשר אבא של המתמודדת מודה ומתוודה כי פעל בתום לב לסייע לביתו להתקדם בשלבי התחרות, ולסיוע הזה היו ביטויים שונים, כמו זה שאבא יושב בבית ולא יוצא ממנו ימים שלמים, וגורם בעצמו להצבעה מאסיבית למען בתו, בשווי של עשרות אלפי שקלים. מכאן, הידיעה ההיא הופכת מזעזעת, כשחושבים על המסר החינוכי שמעניק האב לבתו היוצאת כעת אל החיים.
למען האמת, כבר כשצפיתי בצילומי התוכנית בהם התמקדו בהורי המתחרים, הייתי בטוח שטוב זה לא ייגמר. הורים מעולפים, מזיעים, בוכים, מתרגשים, נודרים נדרים, מתפללים כאילו על נשימותיו האחרונות של קרוב משפחה בבית חולים. והכל בתחרות שתישכח עד שתגיע זו הבאה. ההורים האלה, לאן בדיוק הם מוליכים את בניהם? לאן היו רוצים להוליכם? ולאן הם מטעים אותם?!
הורי הזוהר
נפל בחלקי לראות בבית ספר לאמנויות הכנות להצגות שונות, בחגים שונים ובארועים שונים, שם ההורים הכינו עם ילדיהם שיר או קטע הצגה. לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה. אמא ובת מבצעות פזמון והאם מסתירה את בתה ומנסה לבלוט על פניה.
הפסטיגל. אם הילד מוכשר - הוא יצליח לבד (צילום: דלית שחם)
שם ואז, הבנתי שהורים חדלו להיות הורים. לא כולם כמובן, אבל לא מעטים, ודרך בניהם ובנותיהם ניסו לממש שוב, אפילו באיחור, את חלומם שלא הוגשם. ויש מין אחר של הורים, שהופך מהורה מחנך לבנו או בתו לאמרגנו. הייתם מאמינים? ילדים בני חמש ו-17, שיש להם "בוק", והם מדגמנים. יש אפילו ילדים שמאוד לא רוצים להופיע בפסטיגל, וההורים דוחפים אותם לשם בעוז.
אלוהים שיעזור לי ויסביר לי מה קורה בראש של אמא, שמלבישה את בתה הקטנה כאילו היתה נערת ליווי עם מחשוף ובטן מתריסה, ומביאה אותה לבחינה של פירסומת לטיטולים.
מי שלא ראה הורים באודישן לילדים לא ראה התרגשות מהי, לא ראה תשוקה מהי, לא ראה מהם עצבים ומתח. מי שלא ראה הורים בפסטיבלים השונים, בעת שהפג בן השש מרקד על הבמה, לא ראה אושר עילאי מימיו. והן - האמהות - הורגות בקדושה את המילים הטיפשיות ביחד עם הכוכב או הכוכבת הקטנים, כאילו מאכילות אותם זוהר ראשוני קדוש כהקדמה לזוהר שמחכה להם בעתיד.
ואם זה לא הולך? מי ואיך יאחה אז את שברי לבו של הפעוט שכפו עליו כבר בסמוך ללידתו לעמוד בתחרות ומשם ואילך כל חייו יהיה מתוסכל שאינו עומד בציפות? שאינו זוכה בתחרויות שהחיים מזמנים לו, והוא נקלע לספקות עצמיים תוך שהוא מחטט באופן מוגזם בדעתם של אחרים עליו? האם הורים יודעים שהלחץ הזה, אותו הם מפעילים על הילד, לא שולח אותו בהכרח לעולם שכולו אור וזוהר אלא אל מחשכי הפסיכיאטריה והנפש החבולה?
תנו לפרפר לצאת לבדו מן הגולם
לא תאמינו, אבל יש בדיקה מדעית שעלותה מאה דולר, שבודקת בעזרת דגימה מן הלחי הפנימית של התינוק את מידת ההתאמה שלו לענפי ספורט הבנויים על סיבולת. האמת, אני מקווה שלא עשיתי עכשיו נזק ושלחתי מאות ילדים לדגימה המטופשת הזו.
הוא עוד יפרוש כנפיים, ללא עזרה (צילום: אמיתי גזית)
חכם סיני אחד, החזיק פעם בידו גולם של פרפר, ולילד שביקש אותו ממנו אמר: שלא תעז לעזור לפרפר לצאת מן הגולם!
והילד שראה את מאבקו של הפרפר, סייע בידו והוציאו מן הגולם. ואז נפל הפרפר, ולא קם. החכם אמר לילד כי המאבק לצאת מן הגולם הוא שעושה לפרפר שרירים, הוא שנותן לו את חיותו.
הורים יקרים, רדו מהגג. אם ילדכם כשרוני, הוא יצליח לבד. אם לא - גם אתם לא תעזרו. ולמען השם, תנו לו להתפתח בקצב שלו, אחרת הוא לא יגדל פרפר, אלא יישאר גולם לנצח.
התוכנית "גאון ברדיו" משודרת מדי שישי בין 13:00 ל-15:00 ברשת ב'
מפיקת המאמר: טל וינגרטן
