"המופע של טרומן": האח הגדול של "האח הגדול"

בסופו של הסרט "המופע של טרומן" ("The Truman Show"), פוסע הגיבור במעלה המדרגות, בדרכו אל הדלת - הדרך החוצה מאולם הטלוויזיה העצום שעוצב עבורו כסביבה טבעית. כך אנחנו נפרדים מטרומן ברבנק, שפותח את הדלת ויוצא אל העולם האמיתי, הלא נודע. גם לנו הצופים אין מושג מה מחכה לו שם. מי יודע, אולי אלו ארז טל ואסי עזר שממתינים לו עם קהל מעריצים נלהב בצד השני של הקיר.

מתוך סצינת הסיום של "המופע של טרומן". בדרך החוצה

כנראה לא זה מה שהבמאי פיטר וויר והתסריטאי אנדרו ניקול ייחלו לו, עם יציאת הסרט אי שם ב-1998. הם לא היו רוצים שטרומן החביב והתמים שלהם (בגילומו של ג'ים קארי), יהפוך להיות האח הקטן של בובליל, ליהיא או ג'קי. ולבטח לא היתה זו כוונתם שאתם, צופי הסרט, תהיו לג'אנקים של הג'אנק הטלוויזיוני המציצני. זהו צחוק הגורל, שדווקא סרט ביקורתי כמו "המופע של טרומן" הפך לאח הגדול של "האח הגדול" וכל יתר מיזמי הריאליטי, שנכונו לנו מאז. 

צפו בטריילר של "המופע של טרומן" מ-1998

עלילת הסרט, למי שלא צפה בו עדיין, מלווה את חייו הרגילים להחריד של טרומן, סוכן ביטוח בן 30, בפרבר אמריקני טיפוסי (דמות שמזכירה את גיבור "מר פופר והפינגווינים" בכיכובו של קארי, המציג בימים אלה בישראל).

בשגרת יומו אין שום דבר מסעיר וגם בקורות חייו אין יותר מדי תפניות דרמטיות, מלבד מות אביו מול עיניו בטביעה בים, וכן העלמותה המסתורית של אהבת חייו סילביה (נטשה מקלהון)), מה שמותיר אותו עם אשתו הנדושה וחובבת מוצרי הצריכה, מריל (לורה ליני) וחברו חסר המעוף מרלין (נואה אמריך). אכן משעמם. אז מה בעצם הסיפור פה? 

תראה מה קניתי היום? ליני כפרסומת מהלכת ב"מופע של טרומן"

המסך הגדול צופה בך

ובכן, חייו של טרומן אולי שגרתיים, אבל אנחנו צופים בהתנהלותם כי אנחנו יודעים שמדובר בחיים מזוייפים. כבר בתחילת הסרט אנו מעודכנים (בניגוד לטרומן) שבעצם מדובר בתוכנית טלוויזיה, המלווה את חיי הגיבור מלידתו ועד בגרותו מול עיניהם הפעורות של צופים בכל רחבי העולם, 24 שעות ביממה, שידור רצוף במשך 30 שנה (כולל לקטים מדי פעם). 

טרומן בחדר האמבטיה ואצלכם בסלון בלייב

הסט של אותו פרבר הוא אולם עצום בהוליווד, ובו אלפי מצלמות הפזורות בכל פינה, וכן אפקטים המדמים שמש, ירח, מזג אוויר וכו'. כל האנשים בחיי טרומן הם שחקנים מקצועיים - מלבד טרומן עצמו, כמובן. כוכב שלא מרצון. האירועים שמכתיבים את חייו נהגים על ידי הוגה הסדרה, הבמאי כריסטוף (אד האריס). הוא פונה אלינו בפתיח של הסרט:

"השתעממנו מלצפות בשחקנים שנותנים לנו רגשות מזויפים, התעייפנו מפירוכטכניקה ואפקטים מיוחדים", מסביר לנו יורם זק של "המופע של טרומן". "על אף שהעולם שהוא מתגורר בו הוא במידה מסוימת חיקוי, אין שום דבר מזויף בטרומן עצמו. אין תסריט, אין כרטיסיות. זה לא תמיד שייקספיר, אבל זה אמיתי. זה חיים". זה נשמע אולי קצת הזוי, אבל קהל הצופים בתוכנית אוכל את זה, ו-וויר גורם לנו, צופי הסרט, לקבל את זה. הרי היום בריאליטי העכשווי נהיינו כמותם. 

האריס ככריסטוף. מי אמר שאין אלוהים?

התפנית בסרט מגיעה בעקבות סדרה של פשלות הפקתיות, שגורמות לטרומן החולמני לפקפק במציאות של חייו, אותה החל לבחון באופן מדוקדק וביקורתי. הוא נזכר בדבריה של סילביה, אהובת לבו מן העבר, שהספיקה לסנן שהכל מסביבו מזויף, לפני שנלקחה על ידי "אביה". כל אלה מביאים למסע אקסודוס מהחיים שלו כפי הוא מכיר אותם, מול עיני הצופים.

מי שנאבק בו בכל דרך אפשרית - אלגנטית יותר או פחות - הוא כריסטוף, אלוהי העולם שנברא עבור טרומן. הוא מנסה לדכא את יצר ההרפתקנות והגילוי של גיבורו ולמנוע את בריחתו. כריסטוף יודע שלעולם השלם והמורכב שברא אין זכות קיום בלי טרומן - האדם האמיתי היחיד בתוכו. 

טרומן בין אשתו לאמו. רק הוא אמיתי

"שמעתי שמישהו אמר על הסרט שהוא מוזר", אמר וויר בראיון לרגל יציאת "המופע של טרומן" לפני 13 שנים, "אני לא חושב שהוא מוזר, אני חושב שהחיים מעצבנים כרגע, והסרט משקף את זה". אבל מה שהבמאי האוסטרלי המוערך התכוון לשקף כתמונת מצב של התקשורת כאן ועכשיו, הפך למפלצת מדיה, שהוא עצמו עזר להזין - בטעות.

חיים וויר-טואליים

"המופע של טרומן" נועד מלכתחילה לשמש כביקורת מושחזת וחכמה על התקשורת האלקטרונית ועל הצורך הבלתי ניתן לסיפוק שלנו הצופים בגירויים חדשים, מן החיים של אנשים אחרים. פיצוי עלוב לשגרת חיינו המשמימה, שמעמעם את הדחף לשנות אותה. אולם משהו השתבש בדרך. הסרט יצא נגד מפיקי הטלוויזיה, אולם אלו הציניים דווקא שאבו ממנו את החיובי מבחינתם ועשו שינוי - לרעה.

החיים של טרומן ושלכם הצופים בכף ידו של הבמאי

שנה אחרי יציאתו של "המופע של טרומן" למסך הגדול בבית הקולנוע - שם זכה להצלחה גדולה בקופות ובמיוחד אצל המבקרים - הופיעו על המסכים הקטנים משני צדי האוקיינוס האטלנטי "האח הגדול" (בבריטניה) ו"הישרדות" (בארצות הברית). תוכניות אלו הן אמנם לא ביטויי הריאליטי-TV הראשונים בהיסטוריה, אולם הן התחילו את השטף העצום שהגיע לכל פינה בעולם ובו אנו מצויים כיום. במידה רבה, בלי כוונה, "המופע של טרומן" הוא האב הקולנועי של תוכניות אלו. 

למרות שיוצרי הריאליטי רואים עצמם כשליטים כל יכולים על הסט שלהם, והמשתתפים בתוכניות הללו הם בעצם בובות על חוט שנתונות לשליטתם, בהתאם למניפולציות שהם מפעילים עליהם, האחריות, על פי וויר, היא על הצופים. לתובנה זו הגיע לטענתו אחרי מותה המתוקשר של הנסיכה דיאנה ב-1997.

"אותם אנשים שזעמו על הדרך בה היא מתה, בעקבות פפראצי שרדפו אחר מכוניתה, היו אותם אנשים שרכשו את המגזינים ואת הצהובונים" הסביר הבמאי בן ה-66. "זהו מצב מורכב ואי אפשר להאשים אותם. הם אהבו אותה, אבל רצו לצפות בכל רגע בחייה. אם היתה להם (לדיאנה ודודי אל פאייד) מצלמה בביתם, נתוני הצפייה בהם היתה כמו של 'המופע של טרומן' ויותר".  

כרזת "המופע של טרומן". גיבור מפורק לתמונות מעברו

"המופע של טרומן" הוא אחד מאותם סרטים בודדים, שאפשר לכנותם "פילוסופיה בפעולה" ("Philosophy in Action"). בדומה ל"מטריקס" למשל, הוא מבקש לעורר בנו שאלות על עצמאות התודעה שלנו והדרך בה אנו חווים את הסביבה שלנו - התקשורתית והפיזית - כסביבה טבעית. ברוח פילוסופים כמישל פוקו וז'אן בודריאר הוא תוהה, האם העולם שלנו אמיתי והאם אנו מודעים לכך שהוא לא כזה?

13 שנה אחרי יציאת הסרט, אפשר אולי להגיד שכן - צופי הטלוויזיה מודעים לכך שהם מתמזגים במציאות היפר-ריאליסטית, שאין לה ולחיים כפי שהם כמעט דבר במשותף. ובכל זאת, ז'אנר הריאליטי נמצא בשיאו וסוחף אחריו עוד ועוד צופים, שכמעט ומתמזגים בתוכניות שנוצרות על פיו. ז'אנר שעד כמה שזה נשמע אבסורדי, חייב הרבה לסרט "המופע של טרומן" - יצירת קולנוע נדירה שהביאה לשינוי דרמטי במציאות מחוץ למסך - אם יש בכלל עוד דבר כזה.