שיר המחירון: על "היסטוריה עם מחיר"

בינינו, ההיסטוריה היא רק תירוץ. ההגדרה האמיתית של התוכנית היא "הבה נוציא שמונצעס מהבוידעם ונציג אותם בפני לוי יצחק, שיגיד כמה הם שווים". הכל הולך: שעון קומנדו של צוללנים מציר הרשע הנאצי, מצלמת עץ מ-1918, קריסטלים מצ'כיה, שטיח בן 150 מאנגליה, תליון עם חריטה של פסוקי קבלה מעיראק.

כל אלה הגיעו לסט המשונה ומגובב ג'אנק נושן למראה של התוכנית "היסטוריה עם מחיר" בערוץ ההיסטוריה. במרכז הסט ישב לוי יצחק וניסה לדובב את בעלי החפצים, לא תמיד בהצלחה: גם כשאמר (שוב ושוב, עד שהפסקתי לספור) כי האנשים שהגיעו לסט שלו הם בעצם מכרים שלו מזה שנים ארוכות, לא צלחה ולא קלחה שיחה. כולם היו קפואים מדי, כבדי ראש ומודעים באורח מכמיר לנוכחותה המאיימת של המצלמה. כך נראית טלוויזיה קהילתית במיטבה, וחבל: קצת יותר השקעה, קצת יותר שאר רוח והיינו מקבלים הכלאה נאה של "כסף בעליית הגג" עם "מופע הענתיקות בדרכים", חגיגה לחובבי האספנות והטריוויה גם יחד.

 לוי יצחק. הברקת ליהוק (צילום: באדיבות ערוץ ההיסטוריה)

ליהוקו של לוי יצחק להובלת המופע הוא סוג של הברקה. האיש אמנם חי וקיים בתלת ממד מחוץ למחירון, והוא אפילו נלבב מאוד בדמות הג'נטלמן המקשיש החנוט בחליפה, מנומס עד כדי קימה לכבודן של גבירות עמוסות קריסטלים מצ'כיה ומלהג במבטא בולגרי מקסים באמת.

הצרה היא שגם קריירה מפוארת כשמאי אינה מכינה את האדם, ג'נטלמן ככל שיהיה, לתפקידו של מנחה טלוויזיה, ולוי יצחק מתאמץ ולוחץ, לא מצליח לאלתר טקסט רציף ויוצאים לו דברים כמו "ואז אנחנו רואים ויודעים שאז הומצא הנושא הזה", בהרצאה קצרה על תולדות הצילום. וראו זה פלא - ההרצאה לא לוותה אפילו בשקופית אחת של התצלום הראשון בהיסטוריה, שלוי יצחק מדבר עליו: טלוויזיה, ככל הידוע לי, היא מדיום ויזואלי. תצלום אחד שווה אלף מילים, אפילו על פי מחירון לוי יצחק.

עם כל אלה, ואם כל אלה ישתפרו בפרקים הבאים, מדובר במיזם נלבב כמו המוביל שלו. בניגוד

לאומות האנגלוסכסיות, איננו מבלים את ימי א' שלנו בשיטוט בין בתי מכירות פומביות בתקווה לרכוש בדל-סרוויס שיתברר כעסקה רווחית במיוחד. מתוקף היותנו יהודים נודדים, העולם הפיזי של אבות אבותינו נקבר יחד איתם בארצות אחרות, בין במוות טבעי ובין בפוגרומים ושואות. לא למדנו לשמר את ההיסטוריה המוחשית שלנו, ופריטים משונים מעברנו יכולים לרגש ולהיות חפצים דידקטיים בעת ובעונה אחת.

הנה, למדתי על טביעתה של הצוללת האיטלקית שירה בנמל חיפה במלחמת העולם השניה, עת זממה להטביע ספינות קרב של הצי הבריטי - וכל זה דרך שעון צלילה. שעון אחר, מהודר למראה, סיפק ללוי יצחק עילה לעסוק בקיצור תולדות הזמן, אבל שוב לא נראו על המסך שעוני חול או שעוני-נר, שהיו אבותיהם של השעונים המיכניים. לא נורא: אנשים עם חיבה לרטרו, אספנים כפייתיים פחות או יותר, חובבי מבטא בולגרי, בריות עם בוידעמים עמוסים וחיבה לנוסטלגיה, טריוויונרים למרחקים ארוכים ואנוכי - כל אלה יישארו, בוודאי, ליד המסך גם בפרק הבא.