שלושת המוסקיטרים: פרק מתוך "ניקולסקי"

ברומן "ניקולסקי", שלושה אנשים צעירים מחפשים את עצמם. ג'ויס, נצר לשושלת שודדי-ים, שמחליטה כמו אִמה לנטוש את הכפר הקטן שנולדה בו והופכת לפיראטית מסוג חדש; נוח, הפורש מחיים של נדודים עם אמו ומתוודע לפרופסור המתמחה באשפה שמייצרת החברה בת ימינו; ומסַפּר עלום שם המעדיף את העולם כפי שהוא משתקף בספרים המשומשים שבחנותו על פני העולם שבחוץ.

איזה נפח שלושים שנות חיים יכולות לתפוס? (מתוך עטיפת הספר)

לשלושתם היסטוריה משפחתית משותפת, הקשורה בעיירה נידחת ושמה ניקולסקי ,שאוכלוסייתה מונה 36 איש ו-5,000 כבשים, ובהרפתקן שאולי קבע בה את מושבו. ניקוסלקי הוא רומן על התבגרות, על פרידה מהורים, ועל מסעות - מסעות גיאוגרפיים ומסעות נפשיים. הוא עוסק בחיפוש אחר מקום להתיישב בו ובחיפוש עצמי. וגיבוריו, על אף מפגשים שונים ורבים לאורך הדרך, מתחילים וממשיכים את המסע לבדם.

פרק ראשון

שמי אינו חשוב. הכול מתחיל בספטמבר 1989 בסביבות שבע בבוקר. אני עדיין ישן, מצונף בשק השינה הפרוש על רצפת העץ שבחדר האורחים. מסביבי מגובבים קופסות הקרטון, השטיחים המגולגלים, הרהיטים המפורקים למחצה ותיבות כלי העבודה. על הקירות לא נותר דבר פרט לכתמים הבהירים, זכר למסגרות שהיו תלויות שם שנים רבות מדי.

מבעד לחלון נשמע הרחש החדגוני של הגלים המתנחשלים על חלוקי האבן. לכל חוף יש ייחוד אקוסטי משלו המשתנה על-פי לעוצמת הגלים ואורכם, טיב הקרקע, המורפולוגיה של הנוף, הרוחות הדומיננטיות והשיעור הלחות שבאוויר. אי אפשר לבלבל בין מלמול הלֶבֶד של מיורקה לבין טרטורו המהדהד של החצץ הפרהיסטורי של גרֶנלַנד, או בין נעימת חופי האלמוגים של בֶּליז לבין הרעם העמום של מורדות אירלנד.

מכל מקום, אפשר לזהות בנקל את דכי הגלים העולה באוזני הבוקר. הזמזום הנמוך, הגס מעט, צליל הבדולח של האבנים הוולקניות, הגל הנסוג האסימטרי במקצת, המים העשירים בחומרים מזינים - אין ספק, זהו דְכי הגלים של האיים האַלֶאוּטיים. אני פוקח קמעה את עין שמאל ורוטן. מאין מגיע הרעש התמוה הזה? האוקיאנוס הקרוב ביותר מרוחק מכאן למעלה מ-1,000 קילומטר. דרך אגב, כף רגלי מעולם לא דרכה בחוף ים.

אני נחלץ מתוך שק השינה ומדדה אל החלון. אני נאחז בווילונות ומסתכל במשאית הזבל הנעצרת לפני הבונגלו שלנו בציוץ של לחץ-אוויר. ממתי מחקים מנועי הדיזל את דכי הגלים? שירת פרוורים מפוקפקת.

שני עובדי הניקיון מזנקים מהרכב ואומדים בהשתאות את הררי שקיות האשפה שנערמו על האספלט. הראשון, בארשת יגעה, מעמיד פנים שהוא סופר אותן. לפתע אני מתמלא דאגה, האם עברתי על חוק עירוני המגביל את מספר שקיות האשפה לכל בית? עובד הניקיון השני, מעשי בהרבה מהראשון, מתחיל למלא את המשאית. הוא מלגלג בגלוי על כמות שקיות האשפה, על תכולתן או על הסיפור האופף אותן. יש שלושים שקיות בדיוק.

קניתי אותן בחנות המכולת שבפינת הרחוב - שעת קניות שלא במהרה תישכח. ואולי פשוט כמו שכתוב: שעת קניות שלא אשכח כל כך מהר, או, שלא אשכח כל כך בקלות - שלא במהרה תישכח נשמע לא טבעי

עמדתי זמן ממושך על יד מדף חומרי הניקוי ותהיתי כמה שקיות אשפה נחוצות כדי להכיל את אינספור הזיכרונות שצברה אמי מאז 1966.

איזה נפח שלושים שנות חיים יכולות לתפוס? עשיתי את החשבון המגונה בחריקת שיניים. יהיו הערכותי אשר יהיו, חששתי להקל ראש בערך קיומה של אמי. נתתי עיני במותג שנראה עמיד למדי. כל חבילה הכילה עשר שקיות אשפה מהפכניות עשויות ניילון-על ותכולת כל אחת 60 ליטר. תפסתי שלוש חבילות, בסך הכול 1,800 ליטר.

בסופו של דבר שלושים השקיות הספיקו – אם כי נאלצתי מדי פעם לדחוס אותן בעקשנות בכף רגלי – ועתה מתאמצים עובדי הניקיון לשגר אותן אל לוע המשאית. מדי פעם לסת פלדה כבדה מרסקת את הפסולת ומשמיעה נהמות של היפופוטם. לא דומה כלל לאוושתם הפיוטית של הגלים.

אבל כל אותו סיפור, מאחר שעלי לספרו, התחיל במצפן ניקוֹלְסְקי.

*

אותו מצפן ישן שב והופיע בחודש אוגוסט שבועיים לאחר הלוויה. ייסורי גסיסתה האינסופיים של אמי התישו אותי. מהאבחון הראשון הפכו חיי למרוץ שליחים ממש. יום ולילה נסעתי הלוך ושוב בין הבית, לעבודה, לבית החולים. הפסקתי לישון, אכלתי פחות ופחות ורזיתי בחמישה קילוגרם. אפשר היה לחשוב שאני עצמי נלחם בגרורות - אולם כל טעות היתה מן הנמנע: אמי נפטרה מקץ שבעה חודשים והשאירה על כתפַי את העולם כולו.

הייתי מחוסל, לא בפוֹקוּס, אבל לא בא בחשבון להרים ידיים. פיניתי את הניירת ומיד התחלתי לעשות סדר יסודי וסופי.

כמו אדם שמתכונן לקץ העולם התחפרתי במרתף הבונגלו עם שלושים שקיות האשפה שלי, שפע של כריכי נקניק, ליטרים אחדים של מיץ תפוזים קפוא ומקלט רדיו שפעל בקול חרישי. נתתי לעצמי שבוע לאַיין חמישה עשורים של קיום, חמישה ארונות של חפצים חסרי ערך הכורעים תחת משקלם שלהם.

מלאכה מעין זו עלולה להיראות מורבידית ונקמנית. שלא תבינו אותי לא נכון: לפתע מצאתי את עצמי לבדי בעולם, בלי חברים ובלי משפחה, עם הצורך הדוחק להמשיך לחיות. צריך היה להתיר את הרצועה. הסתערתי על הארונות בקור רוח של ארכיאולוג וסיווגתי את הזיכרונות סיווג הגיוני פחות או יותר לתת-מחלקות הגיוניות פחות או יותר:

- קופסת סיגרילות מלאת צדפים

- ארבעה צרורות של גזירי עיתונים בנושא מכשירי המכ"ם באלסקה

- מצלמת אינסטמטיק 104

- למעלה מ-300 תצלומים שצולמו במצלמת אינסטמטיק 104 הנ"ל

- רומנים אחדים בכריכה רכה משופעים בהערות

- קומץ תכשיטים זולים

- משקפיים בצבע ורוד מעושן בסגנון ג'ניס ג'ופלין.

וכן הלאה.

התנסיתי בחזרה מטרידה בזמן: ככל ששקעתי בסידור הארונות, כן הכרתי פחות את אמי. אותם חפצים מאובקים שהיו שייכים לחיים רחוקים קודמים העידו על אישה שמעולם לא פגשתי עד כה. משקלם, מרקמם וריחם נדחקו לתוך נשמתי וחיו כטפילים על זיכרונותי שלי.

מעתה ואילך הצטמצמה אמי לערֵמה של מוצגים ארכיאולוגיים שמדיפים ריח נפטלין. הייתי עצבני מהתפנית שחלה באירועים. מה שאמור היה להיות לא יותר ממלאכת טאטוא פשוטה הפך אט-אט לטקס חניכה. בקוצר רוח חיכיתי לרגע שבו אגיע לירכתי הארונות, אבל נראָה שתכולתם אינסופית.

ואז מצאתי צרור של יומנים אישיים - חמש עשרה מחברות בעלות כריכה רכה, מלאות פרוזה טלגרפית. שוב התמלאתי תקווה. אולי בזכות היומנים האלה אוכל לחבר את חלקי התצרף? מיינתי את המחברות על פי סדר כרונולוגי. הראשונה שבהן נפתחת ב-12 ביוני 1966.

אמי פנתה אל הדרך לוַונקוּבֶר בגיל תשע עשרה. היא סברה שקרע משפחתי ראוי לשמו נמדד זה אמנם לא אותה מילה אבל נשמע יותר טוב במספר הקילומטרים, ושהקרע המשפחתי שלה ראוי להימדד ביבשות. היא ברחה ב- 25 ביוני עם שחר בחברת היפי ששמו דוֹפַן. שני השותפים לדבר העבֵרה חלקו את הוצאות הדלק, משמרות על ההגה ושאכטות ארוכות מג'וינטים קטנים שגלגלו, מהודקים כמו קיסמי שיניים. כשלא נהגה, כתבה אמי במחברתה. כתב ידה, שתחילה היה נקי ומסודר, החל עד מהרה להתפתל ולהתגולל ולצייר גלים ועקומות THC.

בראשית מחברתה השנייה התעוררה לבדה בווֹטֶר סטריט, והיא מסוגלת אך בקושי

לפטפט אנגלית עילגת. היא היתה מצוידת בפנקס והחלה לתקשר באמצעות אידֵיאוֹגרמות, והשתמשה חליפות בציורים ובתנועות ידיים. היא פגשה בפארק חבורה של סטודנטים לאמנות שהיו עסוקים בהכנת דגי תריסנית מיקרוסקופיים מקיפולי נייר יפניים בצבעים פסיכדליים. הם הזמינו אותה לחלוק אִתם את דירתם המאוכלסת בצפיפות יתר, את חדר האורחים שלהם השופע כריות ושליש מיטה שכבר ישנו בה שתי בנות אחרות. מדי לילה, סמוך לשעה שתיים לפנות בוקר, נהגו השלוש להתפתל יחדיו מתחת לסדינים, לעשן סיגריות מגולגלות ולשוחח על בודהיזם. אמי נשבעה לא לשוב עוד לעולם לחוף המזרחי.

אם השבועות הראשונים בוַונקוּבֶר תוארו בגודש של פרטים, הרי שהמשך סיפור המסע נעשה תמציתי יותר ויותר. תביעות חיי הנוודות גברו במובהק על תביעות סיפור העלילה. אמי מעולם לא נשארה במקום אחד למעלה מארבעה חודשים. היא נחפזה לנסוע לוויקטוריה, לפּרינס רוּפֶּרט, לסן פרנסיסקו, לסיאטל, לג'וּנוֹ ולעוד אלף מקומות אחרים שלא תמיד טרחה לנקוב בבירור בשמם. היא הרוויחה את לחמה בתחבולות עלובות: היא חילקה לעוברים ושבים שירים של ריצ'רד בּרוֹטיגַן, מכרה גלויות לתיירים, ביצעה להטוטי גַ'גלינג, ניקתה חדרים במלונות דרכים וגנבה במרכולים.

ההרפתקה שלה נמשכה כך חמש שנים. ואז, ביוני 1970, התייצבנו בתחנת הרכבת המרכזית בווונקוּבֶר עם שני קיטבגים ענקיים מלאים להתפקע. אמי קנתה כרטיס רכבת למונטריאול וחצינו את היבשת בכיוון ההפוך, אמי מצונפת במושבה ואני מכורבל במעמקי רחמה, פסיק בלתי נראה ברומן שטרם נכתב.

"ניקוֹלסקי", מאת ניקולה דיקנר, מצרפתית: מיכל סבו-בליבטר, הוצאת כתר, 240 עמ'.