קריאת שֵׁמַע: קובי מידן מקריא יוסף אל-דרור

1.

הטקסט הזה לא יתיימר להתקרב לחווית הקריאה הצפויה לכם בשלושת הכרכים של כתבי יוסף אל-דרור. הוא גם לא ינסה להסביר אותה (או אותם) או לנתח. קחו את הספר הזה, קנו אותו. קראו בו.

2.

פעם רמי הויברגר צרח עלי. בגלל החמישיה הקאמרית. כשהגשתי יחד עם אברי גלעד את "נכון לעכשיו" בגלי צה"ל, בערך שנתיים אחרי פרוץ החמישיה, אחרי שהם הפכו לסוג של פרה קדושה (כהגדרת אחד המערכונים המופתיים של אל-דרור) היתה איזו תחושה של מיצוי, של התעייפות שמובילה לעליית המפלס של המילים הגסות. וביקרנו את זה, אברי ואני, אחד מאיתנו במילים מתונות (מאוכזבות) ורעהו במילים חריפות.

אחרי כמה דקות אמרה העורכת שהויברגר על הקו, מבקש להיכנס לשידור. משעלה, צעק. דווקא אנשים כמונו צריכים להבין, הוא הלין. דווקא כשאנשים כמונו לא מבינים זה מזיק יותר, קבע. איך זה שאנשים כמונו, תהה, לא מבינים שמדובר בתנודה בתוך מהלך גדול, מהלך שייזכר גם בעוד עשרים שנה, הרבה אחרי שאנחנו עצמנו נשָכח? הוא כמובן צדק לחלוטין.

3.

הרגע הזה, שבו יצירת אמנות מצביעה עליך ואומרת לך "אתה!". ואתה, שיושב בקהל גדול למדי, מביט בחשש לצדדים ואז שוב אל האצבע ולוחש "אני?" ויודע, כבר בזמן הלחישה, שאתה. נמל תל אביב, אולם מאולתר, ההצגה "המובן מאליו", הגיבור עומד ומונה את הספרים שלא קרא, הסרטים שלא ראה: "לא קראתי את 'הר הקסמים', את 'החטא ועונשו', את 'הבושם', 'האיש ללא תכונות'. את 'המוקיון' אני לא זוכר אם קראתי...".

למי שהיה אז בגיל מסויים, בסביבה מסוימת, בתוך פנטזיה מסוימת של דימוי עצמי, זאת היתה אצבע זקורה ומורה - מצביעה לא רק על העמדת פנים תרבותית חברתית, לא רק על הרצוי לעומת המצוי, לא רק על ההאחזות ביקום תרבותי לשם הגדרה עצמית ושרידה. זה גם היה מצחיק.

4.

אל-דרור, בהקדמה שלו לקטעים מהשער האחורי: "אני זוכר בעיקר שני דברים מימי רביעי, שבהם הייתי מתיישב אל המקלדת די סמוך לדד-ליין: את האצבעות שלי לבדן בחדר השקט, ואת העיניים משוטטות ואוספות חומרי בעירה - צלופן, כובע, חלון, שונא אותה, גשם, ווישרים, גרביים, ודייק, קר לי, אינטרקום, קרמבו, ברטראנד ראסל, ערסים, בית כנסת, בית שחי...וגם כאב שהצטבר בגוף אחרי כמה שעות של מתח, תקתוק, ספק הזיות".

הנה שוב רשימת המצאי המחברת, כמו בציור ילדים שבו צריך לחבר בקו מספרים רחוקים, גרביים עם ודייק, בית כנסת עם בתי שחי. ושוב - באמצעות השפה (זה קודם כל ואחרי הכל השפה. מבחינה זאת אל דרור הוא מודרניסט פנאטי) מופנית תשומת הלב אל פעולת החיבור עצמה: מה הבסיס, המכנה המשותף, ומה תוקפו? (הצליל? הטרנס? הביוגרפיה?).

למי ששייך לשכבת גיל מסויימת, לסביבה מסוימת, לפנטזיה מסוימת של דימוי עצמי, הטלת הספק באמצעי הביטוי, פרימת התפרים, היא הכרח, גם אם יגונה, בין אם אתה ניצב מול ציור, צילום, סרט או טקסט ספרותי. בזה שונים בני הדור הזה, ושוב, שלא בטובתם, מהדור שקדם להם, ובעיקר מהדור שאחריהם - שחזר לספר סיפורים, שחזר להלהיב באיכות ביצוע מאמינה בעצמה.

גם מבחינה זאת אל-דרור "קרוב" דורית (דור בהקשר הזה אינו רק עניין ביוגרפי-כרונולגי) למנסחי ה"זהות התל אביבית" הגדולים - רפי לביא, עלי מוהר, יעקב שבתאי, חנוך לוין, נסים אלוני. הקומבינה, הטיח, הקשקוש, הדיקט, המלח המכלה, העמדת הפנים המיוזעת, הפנטזיה התרבותית, והנה גם אני נגרר לרשימות מצאי.

5.

הנה מעשה מו"לי שהוא מעשה תרבותי של ממש. לקחת את אל-דרור שעדיין לא הוציא

בצורה "מסודרת", "ספרותית" (למיטב ידיעתי) יצירה כל שהיא שלו - ולהוציא את "כל כתבי" שלו. כלומר לדלג על שלב ה"כתבי" ולהתחיל מ"כל כתבי". זה מהלך מוצדק, מקורי, תרבותי. האם זה יעבוד? האם זה עובד? כלומר האם משהו ישתנה ב"מעמד" של אל-דרור?

טרילוגיית כתביו של יוסף אל-דרור: "חולדה עם רין-רן - מונולוגים, דיאלוגים, מערכונים מתוך החמישייה הקאמרית 1996 -1993". "לופ, המובן מאליו, שתי טיפות מים. מחזות 1998-1993". "השער - קטעים מתוך השער האחורי 1994-1989".

קובי מידן יקרא קטעים מן הספרים כל לילה בתוכניתו "אנשים בלילה", 23:00, א'-ד'' בגל"צ. השבוע יתארחו בתוכנית: ארז טל, ח"כ ניצן הורוביץ, רותם אילן מקימת ארגון "ילדים ישראלים" ופרופסור יוסי שיין, שיסביר למה המאבק בשחיתות משחית.