לאן תלך אשה? נגד סגירת מקלטים לנשים מוכות

בימים אלה עומדים מקלטים לנשים מוכות וילדיהם בפני סכנת הפרטה והעברה לידים בלתי מקצועיות, והמאבק להצלתם עולה שלב, ועובר לזירת הרשתות החברתיות. פרויקט 'לא נסתום את הפה' של הקרן החדשה לישראל נרתם למאבק במטרה לדרוש ממשרד הרווחה לשנות לאלתר את המכרזים כך שהגופים המתאימים ביותר יוכלו להמשיך לטפל בנשים באותה מסירות כפי שעשו עד כה.  

במוקד המאבק עומדים המקלטים, שהוקמו על ידי עמותות וארגונים המתמחים בתחום האלימות כנגד נשים, וללא סיוע מהמדינה. כעת מציע משרד הרווחה להעביר את המקלטים לגופים שאינם מתמחים בתחום האמור. המכרזים שמציע המשרד מאפשרים לגופים לא מקצועיים לנהל את המקלטים, ובכך מסכנים את הנשים שזהו מפלטן האחרון. חלק מהמקלטים אף עומדים בסכנת סגירה מיידית.

פרויקט "לא נסתום את הפה" של הקרן החדשה לישראל עלה לאוויר במהלך 2010. עד היום נאבק הקמפיין נגד מכתב הרבנים, חוק הנאמנות, ועדות החקירה לארגוני שמאל, חוק החרם, ושלל מאבקים לשמירה על הדמוקרטיה ומניעת הגזענות וההסתה בישראל. כעת, עלה לדף הפייסבוק של "לא נסתום את הפה" מונולוג של אשה נפגעת אלימות שטופלה במקלט במרכז הארץ, העומד כיום בפני סכנת סגירה. להלן הדברים שכתבה.  

סיפורה של מ' (כפי שסופר על ידה), אשה נפגעת אלימות שהגיעה למקלט במרכז הארץ לפני 8 חודשים, ובימים אלו נפרדת מן הצוות המקצועי של המקלט כדי להתחיל, עם שני ילדיה, בחיים חדשים.

"במשך שש שנים חייתי עם גבר אלים. לא הייתה לו עבודה, הוא היה שותה ומהמר. כשנכנסתי להריון, הוא סגר אותי בבית ולא נתן לי לצאת, אפילו לא למכולת. התחננתי בפניו לצאת כדי לקבל את כספי הביטוח הלאומי כי לא היה לי מה לאכול. כשהבאתי את הכסף מהביטוח הלאומי, הוא היה לוקח לי אותו ומהמר בו. פעם אחת, בזמן ההריון הראשון, הוא גירש אותי מהבית לרחוב. לא היה לי לאן ללכת, אין לי משפחה בארץ, אין לי אף אחד. התחננתי בפניו במשך שעה שייתן לי להיכנס הביתה, ורק ככה הוא הסכים.

פחדתי להתלונן עליו. המשפחה שלו גם איימה עלי שייקחו לי את הילדים. באחד הימים, חזרתי מהעבודה, בישלתי, ניקיתי והשכבתי את הילדים לישון במיטות. בעשר בלילה רציתי להתקלח וללכת לישון. הוא הודיע לי שאני לא הולכת לישון. התפוצצתי, אמרתי לו שאני רוצה לעזוב אותו, שהוא לא עובד ולא מפרנס, לא נותן לישון ולנהל חיים נורמלים. הוא אמר: "אם תדברי ככה, אני אזרוק עלייך חומצה, שלא תצאי מהבית יותר בחיים". בכיתי, הלכתי למיטה, והוא בא אחרי, גרר אותי מהרגליים לסלון. הילדה שלי שמעה בכי

 והתעוררה, היא באה אלי בריצה ונדבקה אלי. הוא צעק: "שימי אותה במיטה!". הילדה לא הסכימה להיפרד ממני. עד 3 לפנות בוקר לא ישנו, הילדה ואני. והוא אמר לי: "את תשלמי על כל מה שאת אומרת לי".

לילה אחד, בעקבות ריב שהיה לנו מחוץ לבית, הוא הכה אותי באבן בראש. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. אחרי שטיפלו בי בבית החולים, התלוננתי במשטרה ופניתי לרווחה, ומיד העבירו אותי למקלט. באותו היום בכיתי כל כך הרבה. לא היה לי שקל בכיס, הייתי עם שני ילדים אבל לא היה לי בית לחזור אליו. במקלט נתנו לי טיפול נפשי. יש כאן חדר עם מיטות, אוכל, עובדת סוציאלית, אפשרו לי להיות רגועה כדי שאני אוכל לחשוב מה לעשות. זה הדבר הכי מדהים שיש.

כשקורה דבר כזה, כמו המקרה שלי, לאשה אין לאן ללכת. המשפחות של חלק מהנשים במקלט מפחדות מהבעלים, ואז כל הדלתות נסגרות בפנייך. את מגיעה למקלט, מקבלת תמיכה נפשית, גם את וגם הילדים. הם הולכים למסגרות מסודרות, יש להם חונכת, עובדת סוציאלית שמטפלת בהם, דואגים להם להסדרי ראייה עם האבא, ואז לאשה יש ראש לדאוג לחובות שהשאירה מאחוריה, לחשוב איך היא בונה את החיים שלה מחדש.

בן הזוג שלי נכנס לכלא. הילדים רואים אותו פעם בשבוע מבלי שאני מעורבת בזה בכלל. הכל בזכות התמיכה שקיבלתי במקלט. בזמן שאני כאן, הספקתי לסיים את לימודי הסַפָּרוּת וקיבלתי תעודה. הצלחתי לחסוך כסף, לסגור חלק מהחובות. עד שלא הפנו אותי למקלט, לא ידעתי שיש מקום כזה. אם הייתי יודעת, אולי הייתי באה עוד לפני הפעם השנייה שנכנסתי להריון.

אתמול הייתה לי מסיבת פרידה. בכיתי. את מגיעה למקלט כשאת מבינה - או שאת הולכת ממנו או שאת מתה. ולי לא היה לאן ללכת. הרגשתי שאני והילדים לבד בעולם. זה המקום היחיד שיכול להגן עלייך ולתמוך בך מבלי להסתכל מי את וכמה את שווה, וכמה יש לך בחשבון. אסור לסגור מקומות כאלו. לאן אשה תלך? תישאר ברחוב, פצועה בראש ופצועה בידיים?